שרון סלם ובנה יהונתן. צילום: מתן דויטש

במוצאי שבת האחרונה השתתפו עשרות נשים בערב עוצמתי, אותו אירחה תושבת אם המושבות, שרון סלם, ובו גוללה את סיפור חייה המרגש: אביה שנפטר כשהיתה ילדה, גירושיה לאחר למעלה מ-20 שנות נישואין, והשיא - לידת בנה בחודש החמישי והישרדותם כנגד כל הסיכויים.

הערב החל בטקס הפרשת חלה, כשלאחר מכן החלה שרון (48) לספר את סיפורה יוצא הדופן, כשהיא פותחת בדברי תודה. היא הודתה למשפחתה הקרובה, לחבריה ולאלוהים על הדברים הטובים יותר וגם על הטובים פחות.

סלם, שאיבדה את אביה בגיל 3 וחצי סיפרה כי "אז זה היה הדבר הכי נורא בעיני, ובגיל מתקדם יותר החוויות הופכות עבורנו ליותר מורכבות וסבוכות. הבחירה בידינו כיצד למנף את הדברים וליעל אותם למקומות הנכונים" . על אף ששרון מדגישה בכל הזדמנות עד כמה חשובה האמונה והתקווה, ספק אם האמינה שכך יראו חייה.

לאחר שלוש לידות (כולם בנים) וכשהיא בת 40 , נכנסה שרון להריון בתקופה מאוד עמוסה מבחינתה. "בנינו את הבית, סיימתי תואר באוניברסיטה ועבדתי במשרה מלאה", היא מספרת. "כל ההיריון התחיל עקום". כמה שבועות לאחר מכן הגיעה החותמת לכך שדברים הולכים להסתבך אף יותר. "בשבוע 12 נפלתי במקום העבודה והחלו דימומים שהלכו וגברו במשך מספר שבועות עד שאולצתי להתאשפז בשל סכנה לשרידות ההיריון, לבריאות העובר ולבריאותי".

"לילה אחד, לאחר צירים תכופים ודימומים בכמויות מסוכנות זה קרה. תוך דקות הובהלתי בדחיפות לחדר לידה כשכל בית החולים על הרגליים וארבעה פרופסורים עומדים סביבי ומסבירים את הסכנה הכרוכה בלידה בשלב כה מוקדם". בין כל הסכנות, הוסבר לזוג סלם על איברים פנימיים לא מושלמים, איברים פיזיים שטרם הבשילו וסיכוי של 5 אחוזים לשרוד כשגם מי שמצליח לשרוד בשלב כזה, יהיה נכה או יסבול מפיגור.

"גם אני הייתי בסכנת חיים ממשית כשההמוגלובין ירד ל-3(!). הסבירו לנו שאנחנו צריכים להגיע להחלטה תוך שניות – זה או את או הוא. הסיכוי שישרוד ויהיה תקין וגם את תשרדי נמוך מאוד אם בכלל. ביקשתי מחברת ילדות שלי לגייס את כל הבנות מהשכונה לתפילה שהכל יגמר בשלום, במקביל דיברתי עם אחותי וביקשתי שתלך לקבר של אבא ותתפלל".

"חזרנו לרופאים ואמרנו להם 'אנחנו הולכים על כל הקופה' . הם הסתכלו בתמיהה אחד על השני והתעקשו להביא לנו צוות מהפגייה שיסביר שוב את כל הסיכונים וההשלכות הכרוכות בלידת התינוק. היינו נחושים ואמרנו שאנחנו רוצים ללדת אותו ויהיה בסדר בעזרת השם. מי אנחנו שנקבע אם יחיה או ימות?!.

"הובהלתי לניתוח חירום בהרדמה מלאה וכשהתעוררתי ראיתי לידי את נתי, בעלי לשעבר, ואת גיסתי ושאלתי אותם אם נולד משהו חי. הם חייכו ואמרו 'בטח'. נתי דחף לי את הנייד לפרצוף עם התמונה של התינוק ואמר תראי איזה חמוד ואני אומרת לעצמי חמוד עלאק.. כמעט התעלפתי".

ערב העצמת נשים שארגנה שרון סלם. צילום: מתן דויטש

הפגישה המרגשת בפגייה

אחרי שבוע של התאוששות , נפשית ופיזית, נלקחה שרון בכסא גלגלים לפגוש את בנה לראשונה בפגייה. היא נכנסה עם דופק מהיר וחשש גדול מהלא נודע כשברקע קולות מכונות ההנשמה שמחוברות לפגים הקטנים.

"אינקובטורים שבתוכם תינוקות, ושלי הכי קטן שיש וכמעט בלתי אנושי. 628 גרם, מלא בפרוות שיער, שחור וקטן, מורדם ומונשם. מייד פרצו כל הסכרים והדמעות השתלטו. לקחו אותנו לפרופסור המחלקה, שהסביר שיש דימום מוחי בדרגה גבוהה. אמרו לנו שכל שלב בהתפתחותו יכול להיות קשה אם בכלל. היינו במצב של ייאוש טוטאלי, חוסר תקווה. הפרופסור המליץ להתפלל אבל גם לא להיקשר אליו כדי שנכין את עצמנו לפרידה בכל רגע".

בני הזוג ניסו בינתיים לחזור לשגרה ולטפל בשלושת הבנים הגדולים יותר. לאחר כמה שבועות ניסתה גם שרון לחזור לעבודתה "כדי לשמור על שפיות", לדבריה. אך הקושי היה גדול. במשך חמישה חודשים היא נעה בין הפגייה, מקום העבודה וטיפול בילדים.

בתווך, כשטרם מלאו לרך הנולד חודש ימים, הוא נאלץ לעבור ניתוח בו כרתו לו חלק מהמעי. בעקבות העובדה כי לא ידעו את שמו ועל מי להתפלל, שלחו שרון ונתי מכתב לרבי דוד מנהריה, ובו שאלו אותו מתי לתת שם לילד, האם מייד כדי שיוכלו להתפלל עליו או להמתין לברית. בסופו של דבר הרב הורה להורים לקרוא לתינוק יהונתן אבל להמתין לברית.

כל מה שהחזיק את נתי ושרון באותה תקופה הייתה התקווה והאמונה. לאחר חמישה חודשים הם שוחררו לביתם, ל"חופשת" לידה, שכללה בדיקות רבות וביקורים במרפאות שונות. ולאחר כחודש נערך טקס ברית המילה בו יהונתן קיבל את שמו. לאורך כל התקופה לא נתנו לו סיכוי טוב להתפתח, אך לאט לאט הוא החל להדביק את הפער והיום מצבו הבריאותי והשכלי טובים ורגילים.

הוא זוכה להנחות בבית?

"ההתייחסות אליו תמיד הייתה רגילה ושווה. היום הוא בכיתה ב', מלא בחן ובטחון עצמי".

תכננתם להביא ילדים נוספים לאחר המקרה?

"לאט לאט חזרנו למסלול וניסינו להרות שוב, אך שלושה ניסיונות נכשלו. במקביל הגשנו בקשה להיות משפחת אומנה, עברנו את כל המבדקים אך ויתרנו בסוף כי ראינו שקשה לילדים".

"למרות הכל אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. אך האחריות שלנו היא לא לשקוע ולהתמרמר, אלא להאמין בעצמנו ולשדר את הטוב שיגיע. המסר שאני מעבירה לכולם שללא אמונה ותקווה אין טעם לחיים".

מאז הערב המרגש, קיבלה שרון בקשות רבות מהבנות שנכחו במקום ונדהמו למשמע אוזניהם, להרצות שוב ובפני קהל גדול יותר.  "התגובות והתמיכה מחזקות אותי ממש. אני קודם כל רוצה 'להשתפשף' במגרש הביתי שלי, ואם זה יצבור תאוצה, אז באהבה רבה".