לפני כמה שנים נסע זיו תמרי (40) מפתח־תקוה עם רעייתו לטיול באזור הצפון וביקר גם במכללת תל חי שלמד בה שנים קודם לכן. הנוסטלגיה החלה לאפוף אותו. בו ברגע החל לכתוב שיר באנגלית וקרא לו Back to the north (בחזרה לצפון). הוא אפילו צילם קליפ באותו מקום.

זיו תמרי. צילום: שלי אבידור

באותה נסיעה שגרתית לצפון נולדה אחת ההצלחות הבין־לאומיות הגדולות ביותר שאמן יכול לאחל לעצמו - לאחרונה נודע לו שהוא מועמד לזכייה בגראמי, הפרס היוקרתי בעולם המוזיקה (המקבילה ל"אוסקר" של הקולונוע) בקטגוריית האלבום הטוב מהעולם. האלבום נקרא My promised land (ארצי המובטחת) והוא נולד מאותו שיר. פתח־תקוה על המפה.

"בית מוזיקלי"

תמרי הוא "הכי פתח־תקוה" שיש. הוא נולד בשכונת עין גנים ואחרי סיבוב בעולם (וגיחה לתל אביב) חזר לשכונה. הוריו נולדו בעיר, וסבו היה ממייסדי המושבה. "למשפחת תמרי הייתה מכבסת קיטור ענקית באזור שעליו נבנתה שכונת אם המושבות", הוא מספר בגאווה. אביו, מאיר, היה יו"ר הפועל פתח־תקוה בשנותיה היפות - סוף שנות ה־80 וראשית שנות ה־90.

"כשהשוער רפי כהן עבר מאילת לפתח־תקוה הוא ישן איתי בחדר", נזכר תמרי בחיוך. "פעם הבאתי את אברם גרנט להיות השופט במשחק כדורגל בין הכיתה שלי ליריבה. השכנים שלנו היו אסי ורן בן שמעון ממכבי".

תמרי למד בבית הספר היסודי אמיר ובחטיבה ותיכון ברנר. "גדלתי בבית מוזיקלי", הוא אומר. "סבא של אבא שלי, שעוד הספקתי להכיר, היה בונה פסנתרים, כינורות וצ'לואים. היה לו פסנתר שנודע בשם 'הפסנתר מסיינה' (חיפוש קצר בגוגל יכוון אתכם לסיפורו של הפנסתר, שכן קצרה היריעה מלספרו כאן, א"ק), פסנתר עתיק יומין שעוד הספקתי לנגן עליו כשהייתי ילד. בבית שמעו רוק קלאסי כמו הביטלס, דיפ פרפל, פינק פלויד. אהבתי את הגיטריסטים ריצ'י בלקמור וסלאש והחלטתי שאני רוצה לנגן על גיטרה. משם התגלגלתי".

תמרי הקים כמה וכמה להקות צעירות, אבל המוזיקה הייתה רק חלק מסוים בחייו, לצד העיסוק העיקרי בהיי־טק אחרי שעשה תואר בביו־טכנולוגיה. "מוזיקה תמיד הייתה שם, בכל רגע שרק יכולתי לנגן וליצור. סדר היום שלי תמיד היה בעיקר עבודה ומוזיקה", הוא מספר. נראה שהוא אחד מאותם אנשים שיש להם קצת יותר מ־24 שעות ביממה. 30 לטענתו.

לפני שבע שנים בערך נפטר אביו. "לקחתי את זה קשה מאוד והייתי זקוק להפסקה, לנקות את הראש", הוא מספר. "נסעתי לאוסטריה ולמדתי שם מוזיקה קלאסית בביצוע גיטרה בקונסרבטוריון של וינה". הוא התגורר כמה שנים באירופה והיה חבר בלהקת רוק שיצאה לסיורי הופעות באירופה, השתתפה בפסטיבלים והופיעה גם בטקסים ובאירועים. "חתונה שם זה לא הופעה באולם אלא בכנסייה, בארמון או בטירה ענקית", הוא מספר.

"מסמל את היהדות"

למעשה החלה הדרך לאלבום המעוטר עוד לפני הטיול ההוא לגליל. "בנסיעת עבודה לפורטוגל התאהבתי בכלי נגינה שנקרא 'גיטרה פורטוגזית'", הוא אומר. "מדובר בכלי מיוחד מאוד, מכוון אחרת ונראה שונה לגמרי מגיטרה. באמצעותו מנגנים 'פאדו' - הפולק של פורטוגל. התחלתי להתעניין בכלים יותר אקזוטיים ומיוחדים, קניתי גיטרה ויצרתי קשר עם מי שבנה אותה. כשסיפרתי שאני מישראל הוא הציע לי למכור את הכלים שלו בארץ".

התוצאה היא חנות כלי הנגינה "מוזיקל ספייסס" (תבלינים מוזיקליים) ששוכנת היום בביתו ומושכת אליה מוזיקאים רבים מכל רחבי הארץ, ובהם גם מוזיקאים מוכרים מאוד.

ובחזרה לטיול ההוא בצפון. יש שיר, יש קליפ, יש כלי נגינה מיוחדים. "דבר הוביל לדבר ואמרתי לעצמי - יאללה, בוא נשלים אלבום", הוא אומר בחיוך.

ספר על האלבום.

"אין באלבום הזה גיטרות, הכול כלי מיתר מהעולם. קראתי למוזיקה הזאת רוק אקזוטי והקלטתי עם הרבה חברים, רבים מהם מפתח־תקוה. האלבום כולו מוקדש לארץ ישראל. כל רצועה מדברת על אזור אחר בארץ ואיך אני מרגיש כלפיו.

עטיפת האלבום. עיצוב: מירב שוורץ

"למשל, השיר Holy הוא שיר על ירושלים ומתחיל בתקיעת שופר שמסמל את היהדות. בהמשך שרה מקהלת ילדים מבית הספר בן צבי קטע שנשמע כנסייתי ואחריו גם ניי, חליל ערבי. שלוש הדתות מיוצגות בשיר, ובסופו יש טוויסט בעלילה שאומר שבעצם מה שווה כל הקדושה הזאת אם אנשים נהרגים והורגים למענה".

השיר Stones מספר על אביו המנוח. "כשאני עולה לקברו אני רואה רק אבן ולא מרגיש איזו שייכות או קרבה ואני תוהה אם זה נכון", הוא מסביר.

אמנם פתח־תקוה אינה מיוצגת ישירות באלבום, אבל השיר הנועל אותו, Home, מספר על חזרתו הביתה, לאימא, אחרי שנים ארוכות בעולם.

בחברה טובה

שנתיים וחצי עבד תמרי על האלבום. את תהליך המאסטרינג עבר האלבום באולפן בלוס אנג'לס. הטכנאי שהיה אמון על הפעולה התלהב, ובהיותו חבר האקדמיה למוזיקה שמחלקת את פרסי הגראמי הוא הגיש אותו כמועמד. האלבום התקבל ועבר כמה שלבי סינון. עד סוף שנת 2019 יבחרו חברי האקדמיה את חמשת האלבומים בקטגוריה הזאת, מתוך 15 שעדיין מועמדים, והם ישתתפו בטקס הנוצץ אשר ייערך בלוס אנג'לס.

"לא חשבתי בכלל על פרסים או על הצלחה, ודאי שלא על הגראמי, רק רציתי ליצור ולעשות מוזיקה", אומר תמרי. "בכלל לא ידעתי שהאלבום מועמד. ולא משנה מה יהיו תוצאות התחרות, זה עדיין מרגש, כיף גדול לדעת שיש תמורה לעשייה, שיש הכרה בה".

איך מגיבים להודעה כזאת?

"כל עוד אני לא על הבמה בלוס אנג'לס אני לא משתולל. המשפחה תומכת מאוד ושמחה בשמחתי, אבל אני אדם צנוע מאוד, לא מדבר יותר מדי ולא מנסה לדחוף ולקדם את עצמי".

בקטגוריה שהוא מועמד בה הייתה מועמדת ישראלית אחת בלבד - עופרה חזרה ב־1992. הכנר יצחק פלרמן, פנחס צוקרמן וגיל שחם, הפסנתרן והמנצח דניאל ברנבוים והכנרת והתמלילנית מירי בן ארי זכו בקטגוריות אחרות.

אתה רואה בגראמי מקפצה להמשך הקריירה או משהו נחמד ומרגש ותו לא?

"קשה לומר. אני מניח שהתשובה היא גם וגם".

מי מופיע בסלפי החלומי שלך על השטיח האדום?

"אשמח לפגוש את קולדפליי ולקשקש איתם קצת".

בד בבד עם פעילותו העצמאית הוא חבר בהרכב פרפקט סימפל שמופיע ברחבי הארץ במוזיקת רוק ופופ, וגם רוב חבריה מפתח־תקוה.

נשמע שפתח־תקוה היא ממש רוקנרול. למה יצא לעיר שם יבשושי כל כך?

"אני חושב שזה רק בגלל השיר של להקת אינפקציה (אני לא מאמין שאני גר בפתח־תקוה, א"ק), שטוען שיש פה רק 'ערסים, זקנות ובני עקיבא'. בתור מי שגר גם בחו"ל, כל הערים בארץ אותו הדבר. אני אוהב מאוד את העיר הזאת, היא משפחתית מאוד. יש לי פארק ליד הבית, אני קרוב לכל מקום חשוב.

"יש סצנה חזקה מאוד של מוזיקה בארץ ואולי היא מתנקזת לתל אביב, אבל היא מגיעה מכל הארץ. יש פה פוטנציאל גדול מאוד. פעם רציתי להיפגש עם ראש העירייה, אפילו הכנתי מצגת כדי לקדם את פתח־תקוה כעיר תרבות מוזיקלית, אבל בסופו של דבר זה לא הסתדר. אין סיבה שהעיר לא תהיה כזאת".