היא גידלה דורות של רקדניות, והן הופיעו באירועים ובתוכניות טלוויזיה במשך עשרות שנים, ועומדת מאחורי כמה מהכוריאוגרפיות של הגדולים באמני ישראל. הרקדנית והכוריאוגרפית אתי פולישוק היא אחד האנשים המוכשרים והמוכרים בתחומה במדינה.

ביום שבת האחרון חלקה לה פתח־תקוה את הכבוד הגדול ביותר שיכלה לתת והעניקה  לה, ולעוד 19 אנשים, את תואר "יקירת העיר". הטקס נערך בהיכל התרבות העירוני.

אתי, ברכות על התואר. איך התחושה?

"הנכד הגדול שלי בן 16 ומבין מה זה, הקטנים יותר לא הבינו מה זה יקיר, שסבתא חשובה ושהיא קיבלה פרס. בטקס ההכרזה הם ישבו איתי בקהל ועלו להביא לי פרחים לבמה. ממש בכיתי, הרגשתי כל כך אהובה. להיות יקירת העיר זו סוג של חותמת על הקשר האדוק שיש לי עם פתח־תקוה. הרי מדובר בדורות ובהמון רקדניות שעברו אצלי כאן בסטודיו".

אתי פולישוק. צילום: ריאן

"הריקוד הוא אני"

פולישוק, אלמנה ואם לשלושה, נולדה בתל אביב ומספרת כי ריקוד, התעמלות וחינוך היו בדמה מאז ומעולם. כשסיימה את לימודיה בתיכון הלכה ללמוד במכון וינגייט וקיבלה הכשרה של מורה לחינוך גופני. אחר כך שירתה בצה"ל בתפקיד מד"צית ("תקופה נפלאה") והכירה את מי שיהפוך לבעלה – הפתח־תקואי אמנון פולישוק ז"ל.

הגעת לפתח־תקוה בעקבות בעלך?

"כן. ישר כשהגעתי התחלתי לעבוד בתור מורה לחינוך גופני, אבל רציתי להמשיך את דרכי בעולם הריקוד שליווה אותי מאז ומעולם. כנראה מישהו המליץ עליי לבית התלמיד (אגף חברה, צעירים ונוער בעירייה, ד"ו) והקמתי את הלהקה היצוגית 'בולרו' והובלתי אותה עד פטירת בעלי. הוא הלך לעולמו לפני שבע שנים."

מה הרקע שלך בריקוד?

"רקדתי בבת־דור בתל אביב ואצל מורים פרטיים. הייתי רקדנית בלהקה ייצוגית של ריקודי עם ונסעתי לסיבוב הופעות באירופה. כך פרצה האהבה שלי לריקוד".

בעצם הבנת שאת רוצה לעסוק בזה בתור קריירה לכל דבר.

"בדיוק כך ואפילו יותר. הקמתי את הסטודיו שלי בפתח־תקוה שנים אחדות לאחר הקמת בולרו. הרקדניות שלי הופיעו ומופיעות באירועים ברחבי הארץ, בפסטיבלים בעולם ובתוכניות טלוויזיה במשך עשרות שנים. הריקוד הוא אני, הוא הבריאות שלי, ועד היום אני עוסקת בו באופן פעיל, אני לא יכולה בלי זה".

עם האמנים המגוונים שעבדה איתם פולישוק, אם בליווי ואם בחיבור וביצירת התנועות, נמנים רבים וטובים כמו עפרה חזה, ספי ריבלין, ציפי שביט, אמיר פיי גוטמן, עודד מנשה וטל מוסרי. 

הסטודיו שלך מציין 40 שנות פעילות. התחלת ללמד די מוקדם. 

"רציתי להיכנס לתחום הזה של לימוד ולכן הלכתי לווינגייט. עשיתי המון השתלמויות ברחבי העולם, אצל מיטב מורי הריקוד ובתי הספר  בתבל. עד עצם היום הזה אני ממשיכה לנסוע עם התלמידות שלי להשתלמויות בעולם. אני מקבלת הנאה מגידול ומחינוך הדורות הצעירים של הרקדניות ושמחה שהדברים הללו שאני עושה מצליחים".

"הקשבה ואכפתיות"

מבחינת פולישוק, סוד ההצלחה פשוט. "חשוב לי שהבנות שמגיעות לרקוד יבואו ליהנות וירגישו שהן חלק ממשפחה גדולה", היא אומרת. "מי שמגיעה לרקוד אצלי לא תרגיש שמדובר בעול או באיזו מסגרת כדי למלא זמן לאחר הלימודים ולהקל על ההורים. להפך, הבנות מקבלות אצלי הקשבה ואכפתיות אמיתית עד כדי חברות אמת. תמיד התעניינתי בשלומן, כיצד יחזרו הביתה ומה הן עושות בשישי בערב. אני הולכת עם תלמידות ובוגרות שלי לבתי קפה.

"אני לא מחפשת את הפרונט. אני לא רוצה להישמע שחצנית אלא לנסות ולהעביר את תחושותיי. אמנים אוהבים ומעריכים אותי מאוד, וזה מחמם לי את הלב. כשפנו אליי בזמנו להופיע עם עפרה חזה ביטלתי נסיעה ללונדון עם בעלי. זאת הייתה אחת ההשתלמויות הראשונות, אבל הרגשתי גאה לעבוד איתה".

מה בנוגע לפן המקצועי? אילו סגנונות את מלמדת?

"ספציפית אני טובה בסגנון הג'ז, אבל לצערי, הוא לא כל כך פופולרי משום שההיפ הופ כבש את ז'אנר הריקוד המודרני ואת העולם. אצלי הילדות מקבלות הכול – ריקוד מודרני, קלאסי ולטיני. למשל, המורה של הריקוד הלטיני היא אלופת ישראל ואלופת העולם בסלסה. בשנים האחרונות יש גם הרבה 'מורים אורחים', חוץ מהמורים של הסטודיו, ולכן יש הכול מכול".

אתי פולישוק. צילום: ריאן

מה דעתך על התחרותיות בריקוד?

"זה שונה מאוד. ילדה שהולכת לאליפויות צריכה להשקיע את החיים שלה בריקוד כמו כדורגלן או מתעמלת קרקע. אני כן שואפת למיצוי והגעה לשיא היכולת, אבל ללא הפן התחרותי. אני רוצה שילדה שלומדת בבית הספר תשע שעות ביום כדי להוציא ציונים גבוהים תגיע לסטודיו ותהנה ותשקיע את המקסימום ללא השחיקה והתחרותיות. מי שתהיה טובה תופיע בטלוויזיה או עם כוכבי ילדים. חוץ מזה, אני מאמינה שתחרות היא דבר בריא, אבל במידה, כמו כל דבר. ילדות הן עם קנאי, ופעמים רבות תחרותיות יתר עלולה לפגוע בקשרים ובחברות, ואני נגד זה".

אמנון ואני

לאורך הריאיון פולישוק מציינת את בעלה ואת משפחתה שתמכו ותומכים בה גם בפן המנטלי וגם באופן פעיל. לניהול "מפעל" כזה במשך עשרות שנים, ובהצלחה כה מרובה, נדרשת עבודת צוות, ואדם אחד לא יכול להיות ממונה על הכול. 

במה התבטאה ההשפעה של בעלך על עולמך המקצועי?

"אמנון הוא שנתן לי את האפשרות לקום מוקדם בבוקר ללמד בבית ספר חינוך גופני, לחזור הביתה לארוחת צהריים שחיכתה לי ואחריה ללכת לסטודיו ללמד עוד חמש שעות. כל זה כשכבר הייתה לי הלהקה הייצוגית של פתח־תקוה פעם בשבוע. החיים שלי יכלו להתנהל כך בעזרת תמיכתו של בעלי. הוא בעצם היה ה'בוס' ושחרר אותי לעסוק בהוראה ובריקוד כמה שרק יכולתי וכמה שרציתי. היום אני המנהלת ושלושת ילדיי עוזרים לי, כל אחד בדבר אחר – אחד מסדר תמונות ושם מסמרים איפה שצריך, השני עוזר בניירת, השלישי עורך דין ועוסק בפן הפיננסי. זאת חלוקה שבעלי היה עושה את כולה בעבר. תלמידה אחת כתבה לי שהוא בטח גאה בי על כך שקיבלתי את אות יקירת העיר במוצאי שבת האחרונים וזה מצחיק. בשישי הבא ימלאו שבע שנים ללכתו".

מה בנוגע לקשר האיתן שבין המותג "אתי פולישוק" לפתח־תקוה? איך הוא בא לידי ביטוי בעבודה?

"עוד לפני שהיה לי סטודיו, כשעבדתי רק בעירייה והקמתי את להקת בולרו, נתנו לי יד חופשית וסמכו עליי מאוד. בולרו הוא 'הבייבי' שלי וייצגנו את העיר במשך שנים רבות ברחבי העולם. באופן כללי, אני מרגישה שכל העולם הזה של הסטודיו, הריקוד ומי שאני, הוא בתוך העיר הזאת. יודעים שאתי פולישוק זה פתח־תקוה, וכשאומרים ריקודים בפתח־תקוה יודעים שזה אתי פולישוק למרות שהיו ויש עוד מורים בעיר".

לסיום, מה לא יודעים עלייך?

"שהייתי ספורטאית מצטיינת – שיחקתי כדוריד בהפועל רעננה והייתי בנבחרת הכדורגל של וינגייט ואפילו בכדורסל, למרות שאני נמוכה. אבא שלי הגיע מפולין עם המכביה השנייה והחדיר בי את האהבה לספורט. הייתי גם בנבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים ובהתעמלות אמנותית. אבא תמיד לקח אותי לים כשהייתי בת שמונה־תשע 'להשוויץ בי'. הייתי עושה סלטות ופליק־פלאקים. כולם היו מסתכלים עליי, וזה היה משמח אותו. מה עוד? הזמרת אילנית היא בת דודתי ואני מנגנת באקורדיון. עשיתי זאת בצופים".   

ואלה השמות

עם פולישוק יחד יתייצבו על בימת היכל התרבות לקבלת תואר "יקיר העיר": אביגדור ביטון (איש חינוך ועובד ציבור), אבי בלושטיין (עובד ציבור שכיהן בתפקידים בכירים), אלי בן זיקרי (יוזם פל"א – פאה לכל אישה, שמעניק פאות לחולי וחולות סרטן ללא עלות), אלי רוה (סופר ומשורר), בני סולימני (איש חינוך), גדליה אוריה (פעיל בולט למען קהילת יוצאי אתיופיה), דוד כרילקר (פעיל בולט למען קהילת יוצאי הודו), טובה גל (אשת חינוך וציבור), יצחק ניסן (יזם ואיש עסקים), מנשה שוורץ (פעיל ציבור), משה הלל (פעיל ציבור), פרופ' משה קוה (פיזיקאי בעל שם עולמי), נסים אבירם (פעיל למען גמלאים), פנחס אלקיים (איש ציבור), צביקה ברקוביץ (איש עסקים ופעיל ציבור), עדנה זמיר (פעילת ציבור ומתנדבת), קטרינה קיי (פעילת ציבור), שלום חזן (פעיל ציבור) וד"ר שמעון אזולאי (פעיל ציבור ומתנדב).