בחורף הקרוב יוציא לאור מאיר כהן מפתח תקוה אלבום בכורה ובו שירים שכתב ואת רובם אף הלחין. הדרך הקשה שעבר עד הוצאת האלבום מקבלת משנה תוקף משום שלפני כעשור היה בין חיים ומוות בעת שחווה התעללות קשה, "בסגנון סדרת הטלוויזיה 'הבורר'", מצד חבורת נערים שהכיר מבית הספר. 

אמנם מאז חלפו שנים, אבל הצלקת מאותה תקרית מלווה אותו גם היום והשפיעה עליו בבחירת עיסוקו ־ מדריך לבני נוער. "האם האירוע מאחוריי? ממש לא, הוא עדיין חלק ממני", הוא אומר, "אבל מתוך הטראומה אני מנסה לעזור לאחרים".

מאיר כהן. צילום: מתן דויטש

"משפט שדה"

כהן (25), גדל בטבריה, בן זקונים במשפחה שבה חמישה אחים ואחיות. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד "סקרן ושובב שאהב לדעת דברים. הייתי פעיל מאוד והשתתפתי בחוגים רבים. הייתי מגיע להישג מסוים ועובר לאתגר הבא. שיחקתי הוקי שדה, כדורגל וטניס ואליו נשאבתי במיוחד. שיחקתי ארבע שנים עד שהבנתי שלא אהיה רוג'ר פדרר הבא".

בנובמבר 2009 נגדעה שמחת החיים של הנער הטברייני. הוא הוכה באכזריות רבה וכמעט מת. "נפגשתי עם נערה שהכרתי וישבנו לאכול באיזה מקום", הוא מספר. "בדיעבד התברר לי שמדובר בחברתו לשעבר של נער מבית הספר. הוא טען שראה אותנו ושהתחלתי איתה. לא ידעתי בכלל שהם היו בקשר". 

ומה קרה?

"החברים של אותו נער החלו להתקשר אליי ולשלוח לי הודעות לנייד וב־ICQ בסגנון של 'מזל טוב, יש לך חברה חדשה'. עניתי להם שאני לא יודע על מה הם מדברים. אז התחלתי לקבל איומים קשים כמו 'אנחנו נטפל בך', 'אתה תהיה ז"ל'. היה מקרה ששניים מהם פגשו אותי ברחוב, אבל בגלל שהייתי עם חברים לא קרה משהו חריג".

כמה זמן נמשכו האיומים האלה?

"רק כמה ימים, אבל זה היה אינטנסיבי מאוד. הגעתי לבית הספר באחד מאותם ימים וחשבתי לעצמי שאולי כדאי להתנצל ולסיים את הסיפור. ניגשתי לאותו בחור, ביקשתי ממנו סליחה וחשבתי שזה מאחורינו. הוא אמר שהכול טוב והציע שנצא החוצה לעשן. הייתי בטוח שהכול נגמר".

ואולם לא זו בלבד ששום דבר לא נגמר, אלא שאז החל הסיוט האמיתי. "יצאנו לכיוון האזור שהיינו מעשנים בו", אומר כהן. "פתאום קפצו עוד ארבעה חבר'ה והחל הבלגן האמיתי. מדובר בחבורה של נערים שהגיעו אלינו לבית הספר כי הם נפלטו ממוסד אחר והיו צריכים לקבל אותם במוסד כלשהו. הצוות ידע שמדובר בנערים בעייתיים.

"הם התנפלו עליי, דרדרו אותי במדרון לאורך כמה מטרים, ומרוב החבלות לא הצלחתי לברוח. הם הושיבו אותי על כיסא ועשו לי משפט שדה. כל תשובה שלי שלא מצאה חן בעיניהם 'זיכתה' אותי בחבטה. במשך קרוב לשעתיים הם הכו אותי בקרשים, באלות בצינור גומי ואיגפו אותי ממש כמו בבית משפט.

"הם גם התקשרו לאותה נערה ואמרו לי מה לומר לה. ניסו לדובב אותי ולהכניס לי מילים לפה. הרגשתי מושפל, וההרגשה הזאת רק הלכה והתעצמה כשהם ניקו עליי את הבוץ שהיה על הנעליים שלהם. השיא היה כשאחד מהם הוציא סכין ורצה לסיים עם זה".

איך הצלחת לצאת מהמצב?

"כנראה היה נער אחר שפחד ממה שיקרה לו וצעק לו, 'עזוב, עזוב אותו'. אחד מאותם חבר'ה רצה לחתוך לי את היד במספריים, אבל אמרתי להם, 'תראו מה יש לי בגב', למרות שלא באמת ידעתי אלא רק כאב לי. הם הרימו את החולצה והיו בשוק. הגב שלי היה כמו מפת ארץ ישראל ־ סימנים וחתכים, כמעט לא נשאר אזור בגב ללא חבלה.

"הם נבהלו, ואמרתי להם כל מיני דברים שהם רצו לשמוע כדי שאוכל לעזוב את המקום, למשל שאדווח להם על כל טלפון שלי לבחורה כלשהי וכו'. בסוף הם נתנו לי כמה סיגריות כדי שאחזור רגוע ואיימו עליי שלא אספר לאיש מה קרה".

איפה היה צוות בית הספר? הוא לא ראה שנעלמו כמה תלמידים למשך שעתיים?

"זה מה שאנחנו שואלים עד היום".

מאיר כהן. צילום: מתן דויטש

"נקודת התורפה"

כהן לא חזר לכיתה, הוא נס על נפשו לביתו. אמו ראתה את מצבו הנפשי והפיזי ושאלה אותו לפשר העניין, אבל הוא ניסה לקיים את הבטחתו לחבורת הנערים וסיפר לה שנפל בבית הספר. "דוד שלי, שהיה איש צבא, היה אצלנו בבית באותו רגע וישר הבין במה מדובר", הוא מספר. "הוא פנה לאימא שלי ואמר לה שזאת לא נפילה אלא סימנים של אלימות שנוצרו מאלה ושוט. זה באמת לא היה דומה לסימנים של נפילה. צריך ליפול ממגדל גבוה כדי להיפגע ככה".

"אימא שלי לקחה אותי מיד למרפאה, וכל הדרך ניסיתי לדבוק בגרסה שלי. הרופאה דובבה אותי עד שפרצתי בבכי וסיפרתי הכול. לאחר מכן הלכנו להגיש תלונה במשטרה, והנערים הושלכו מבית הספר ונכנסו לכלא כמובן".

אף שהפרשה הגיעה לסיומה באותה נקודה, התמודדותו של כהן עם הטראומה ועם החוויה הקשה רק החלה. במשך שלושה חודשים הוא לא הגיע לבית הספר, הפך לאדם סגור והתקשה לסמוך על אנשים. "לא הרגשתי מוחרם או משהו כזה, אבל כשרצו להקניט אותי זאת הפכה להיות נקודת התורפה שלי", הוא אומר. "לאחד יש אף גדול, ההוא יש לו משהו אחר, ואני הייתי הבחור שחטף מכות. בכל פעם שהזכירו את הנושא זה צרב מאוד.

"הפכתי מאדם שנהנה מהחיים וחי את הרגע לאדם מחושב שחי בהבנה שדברים כאלה יכולים לקרות. פתאום התחלתי לראות גם את הצד הרע שעלול לצוץ בדברים מסוימים והבנתי שהחיים יכולים להיות אכזריים".

בחושך שהיה שרוי לאחר המקרה מצא כהן נקודת אור, "רגע מכונן" לדבריו, והוא גרם לו לראות את הצד החיובי בסיפור.

"חבר שלי ששמע שנחבלתי התקשר אליי עוד באותו היום ושאל אותי מה קרה", הוא אומר. "גם לו אמרתי שנפלתי, והוא ענה לי, 'או־קי, הכול בסדר'. בדיעבד הבנתי שהוא ידע בדיוק מה קרה כי זמן קצר לאחר מכן הוא התקשר אליי ושאל אותי בציניות אם האדמה שילמה על מה שהיא עשתה לי. זה היה רגע שנגע בי מאוד. הוא בעצם ניסה לתת לי כמה שעות להירגע ואז התקשר לשאול לשלומי ואמר שהוא יתמוך בי בכל מה שאצטרך.

"עד עכשיו זה מרגש אותי. נכון שההורים תומכים ודואגים, אבל חשוב שיהיה גם מישהו בגילך, חבר טוב שידאג לך ויבין אותך. וזה בעצם נתן לי את הכוח להמשיך את התהליך שעברתי וגרם לי להבין כמה חשוב להיות אוזן קשבת למישהו אחר ולתמוך בו. כך אני פועל בכל תחום בחיים". 

נראה שהמוזיקה היא התחום העיקרי שעוזר למאיר להתמודד עם הטראומה שחווה, והיא אף גרמה לו להעתיק את מקום מגוריו לפתח־תקוה. לדבריו, הוא שוכנע שסיכויו להצליח ולקדם את שיריו גבוהים באזור המרכז לעומת הצפון. את היכולות הווקליות שלו גילה די במקרה, כשנבחן לתפקיד במחזמר בתיכון.

"זה תפקיד שהייתי צריך לשיר בו, וכנראה הם התלהבו ממני ואמרו לי שהתקבלתי", הוא אומר. "זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי משוב חיובי על השירה שלי. עד אז לא ממש ראיתי את הקשר של התחום הזה אליי".

איך השפיע עליך האירוע בתחום המוזיקה?

"השפיע מאוד. כתבתי המון לאחר האירוע, והמוזיקה הפכה להיות דרך חיים אצלי, סוג של תרפיה אישית. זה בעצם היה מקום המפלט שלי שבו יכולתי לפרוק את הטראומה ואת המטען הרגשי שלי".

נותרו בך צלקות מאז?

"בהחלט. במשך תקופה ארוכה היו לי פלשבקים מהאירוע. הם דעכו עם הזמן ולאחר טיפולים רבים, אבל אני עדיין מרגיש את ההשפעות, לפעמים יותר ולפעמים פחות. הרבה נקודות בחיים שלי מושפעות מהאירוע הזה. זה חלק מחיי, אבל זה עוזר לי ביצירה כי יותר קל לי להתחבר לרגש של מה שאני חווה באותו הרגע. אני גם תמיד מנסה להוציא תכנים שהם מעבר. זה מה שמחזק אותי, תחושת השליחות. אף פעם לא רציתי להיות כוכב אלא להעביר תוכן".

"לרגש אנשים"

סגנון שיריו לדבריו משויך לז'אנר "רוק ישראלי", והתוכן שמועבר עוסק בדברים שהוא חווה בחיי היום־יום ונע בעיקר בין מערכות יחסים, תהפוכות הנפש וגם יחסי אמונה. בחורף הקרוב יוציא כהן לאור אלבום בהפקתו של שמוליק דניאל ("מרגש מאוד שהוא עובד איתנו") ובהשתתפותם של ערן מיטלמן ונגן הצ'לו יועד ניר.

השיר שכהן מזדהה איתו במיוחד באלבום נקרא "ליל קיץ". הוא הלחין אותו עם מקס סידורנקו, הגיטריסט שצמוד אליו. "זה שיר שכתבתי על התמודדות עם טראומה במערכת יחסים, על כל הקשיים שיש בזה", הוא מסביר. "ישנו שם המשפט 'תשאיר את עצמך שפוי בשבילי', ולדעתי, הוא גולת הכותרת של השיר. לפעמים יש רגעים ביחסים עם בת הזוג, עם אבא, עם אימא או עם כל אדם קרוב אחר שבהם הם חווים קושי להבין אותך. השורה הזאת מבטאת את הבקשה 'להיות שם' בשבילך.

"השיר נכתב עליי לכאורה, אבל יוצא לי לפגוש אנשים שפתאום אני אומר שהשיר מתאים גם להם. השיר נכתב כתזכורת לעצמי, אבל גם כדי לא לשכוח לאהוב תמיד, לעשות בלי לשאול, להאמין בלי לדעת, אבל בעיקר לא לשכוח להישאר שפוי במציאות הזאת".

איך אתה רואה את החיים שלך בלי מוזיקה?

"יכול להיות שבלעדיה החיים שלי היו יותר יציבים ושגרתיים, אבל זה ג'וק שאני לא יכול בלעדיו, זה חלק ממני. אני מרגיש שיש לי משהו מעבר שאני יכול לתת לאנשים, לגעת בהם ולרגש אותם, אפשר לומר כמו שהמוזיקה השפיעה עליי אחרי שהקשבתי לשירים של אביתר בנאי".

בינתיים כהן מופיע עם חבריו מתן חיים, אורי קלפר, עומר ויצמן ומקס סידורנקו בהרכב "מאיר כהן ואורחים לרגע". הם עורכים חזרות אחת לכמה ימים ומופיעים אחת לחודש, בעיקר בברים ברחבי הארץ.

אתה רואה את עצמך מתפרנס ממוזיקה בעתיד? לא מדגדג לך למלא את קיסריה?

"כן, אני רוצה להופיע לפני הרבה אנשים, לא יודע אם דווקא בקיסריה כי מבחינתי גם 'שוני ו'צוותא' הם בסדר. הלוואי שאוכל להתפרנס מזה בכבוד. החלום הכי גדול שלי הוא לעסוק בזה במשרה מלאה. אבל אם אתה שואל אותי, אני מעדיף שהתוכן שלי ייגע באדם אחד ויגרום לו אופטימיות מאשר להופיע לפני 100 איש".

כשכהן מדבר על הרצון שלו לגעת באנשים, לרגש אותם ואולי להשפיע עליהם הוא מתכוון גם לעבודתו בכפר הנוער אמי"ת שבו הוא מתגורר עם אשתו בזמן שהם משמשים מדריכים במשפחתון של כיתה ט'. בני הזוג מעבירים מגוון רחב של נושאים ופעילויות ואחראים לפעילות הלא פורמלית. "אנחנו נותנים תמיכה מהצד ומשמשים דמות משמעותית לנערים", הוא אומר.

בזמן שחווית את מסכת ההתעללויות תיארת לעצמך שיגיע יום שתהיה מדריך נערים?

"לא, לא חשבתי על זה. אולי שנתיים לאחר מכן, בשנת שירות שעשיתי לפני הצבא כשעבדתי עם בני נוער. באותו הזמן חשבתי רק איך לחיות. חשוב לי גם להדגיש: אני לא גיבור־על והכול טוב איתי, אבל מתוך הטראומה אני מנסה לעזור לאחרים. זה יתרון כי אני יכול להבין את האנשים שמולי ויכול לחוות את מה שהם חווים, אבל זה גם חיסרון כי הפצע עדיין לא הגליד והוא חלק ממני. הרגע הכי יפה מבחינתי הוא כשאני מקבל משוב על שיר ממישהו שאומר שהוא נגע בו. זאת הצלחה מבחינתי יותר ממיליון צפיות ביוטיוב או אלפי עוקבים ברשת החברתית".

אילו טיפים מאיר המדריך היה נותן למאיר הנער מטבריה?

"תמיד תהיה עם מי שיאהב אותך, עם האנשים שתומכים בך, תשמור על אופטימיות ותעשה הרבה מוזיקה, אולי אפילו בגיל צעיר יותר". 

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"אני מקווה מאוד שאמשיך ליצור ולעשות מוזיקה אחרי עוד אלבום או שניים, אבל עדיין אעשה משהו חיובי לקהילה ־ אם זה בעבודה עם נוער או בהעברת סדנאות כלשהן, זאת השאיפה".