שנים היא כעסה על אמא שלה, חשבה שהיא לא אהבה אותה מספיק. היא כבר היתה כמעט קשישה כשסיפרה בדמעות איך אמא שלה היתה משאירה אותה לבד כשהלכה לפרדס לקטוף תפוזים. היה זה אי אז מזמן, וקטיף היה העבודה היחידה שיכלו לעשות כאן, לפני שקמה פה מדינה ובוודאי שבמושב הקטן ההוא. וזכרונות הילדות שלה היו עטופים בחוויה של נטישה ובדידות.

אבל לפני כמה זמן היא דיברה עם חברה, ופתאום הבינה שאולי זה לא בדיוק היה ככה.

× × ×
סיפור חיינו מורכב מכמה תמונות משמעותיות. רגעים מכוננים. אלו שצרובים על לוח לבנו. חלקם השאירו אותנו מצולקים, חלקם נטעו בנו כוח.
המורה שאמר למישהי שלעולם לא יצא ממנה כלום.

החיים הם הרבה יותר מסיפור אחד. צילום: ליהיא לפיד

המורה שאמרה למישהי שהיא מבינה כמה היא מיוחדת. ושלא תישבר ותאמין בעצמה.

האמא הקרה שלא שמה לב, שעסוקה היתה כל כך בלשרוד, או בלעבוד או בענייניה, ולא הרגישה כמה הילדה שלה זקוקה לה עכשיו, הרגע.

או האמא החונקת, שכל הזמן התעניינה בבת שלה, עד שאי אפשר היה יותר עם הדבר הזה.

× × ×

באחד משיעורי הספרות שלמדתי פעם באוניברסיטה הסביר המרצה שאם סיפור מתחיל בילד ששוכב על הדשא ומתבונן בטור נמלים, ויש תיאור של הילד והנמלים, אז בהמשך הספר הוא כנראה יגדל להיות ביולוג נודע וחוקר טבע. ואם יספרו שהוא הסתובב במטבח, הוא יגדל להיות שף ידוע.

נזכרתי בהסבר הזה כשהאשה הכמעט קשישה סיפרה על הטראומה שהיא נשאה כל חייה, ועל איך תמיד הרגישה זנוחה, כי היא הושארה לבד. אבל, היא המשיכה, לפני כמה זמן היא קראה ספר, ובעקבותיו דיברה עם עוד חברות, והתחילה להבין שככה זה היה אז. באותה תקופה הדלתות היו פתוחות, וכולם עזרו לכולם. וכשהיה קטיף אז כל המבוגרים יצאו לפרדס שהיה בקצה הרחוב. היא פשוט היתה אז ילדה יחידה, ולכל חבריה היו אחים, ולכן היא נשארה לבד, בעוד האחרים היו יחד עם האחים הלא פחות קטנים שלהם. ולכן הם לא דיברו איתה על זה, ולא חשו פחד ונטישה.
אמא שלה הלכה לקטוף תפוזים, כי שום אפשרות אחרת לא היתה לה כדי להביא אוכל הביתה.

ועכשיו היא לא יודעת איך לשנות את הסיפור שסיפרה לעצמה על עצמה ושהפך אותה למי שהיא, לאמא חרדתית על ילדותיה. שלא עבדה מעולם כדי שהן לא יחוו חוויית נטישה כמו שהיא חוותה. נשארת כל הזמן במרחק נגיעה מהן.

× × ×

לפני כמה שנים אמא שלי קמה יום אחד וצעקה עליי (בגלל שאני ילדה גדולה וזה לא קורה הרבה, זה בהחלט נחקק בזכרוני). "די", היא צעקה, "די עם הסיפור הזה. אז פעם אחת איחרתי. כמה שנים עוד אני אשמע על זה? עברו יותר מ־30 שנה, מספיק!"

היה זה אחרי ששוב סיפרתי את הסיפור איך אמא שלי איחרה למסיבת הסיום של היסודי שבה התפקיד שלי היה להגיד "ערב טוב, אורחים נכבדים, וברוכים הבאים".

שנים הסתובבתי עם הסיפור הזה כסיפור המכונן של חיי, הבת לאמא העובדת. ילדת המפתח. מי שהעבודה של אמא שלה כל כך חשובה לה שהיא מאחרת למסיבת הסיום של הבת הנרגשת.

אבל היו לסיפור הזה יותר צדדים מאלו.

היו כל הפעמים שאמא שלי כן הגיעה, וכן בזמן. וכל הערבים שבהם היא חזרה מהעבודה עייפה, אבל ישבה לשמוע את כל מה שהיה לי לספר, ושעבדתי עם ההורים בחנות בכל החופשים, צמודה אליה.

ולא היה דבר שאהבתי יותר מלהיות חלק מעולם המבוגרים. להיות יחד עם בעלי החנויות, מוישיק וחנה מהמכולת ורמי הספר, לשמוע על החיים מה שבדרך כלל לא מדברים ליד ילדים (כולל על המאהב המקסים של רמי, וככה למדתי שיש זוגות אחרים). למדתי על כסף ועל עבודה וגם על דאגה כשאין עבודה וכשהקונים לא באים.

× × ×

אנחנו כותבים לעצמנו את סיפור חיינו ומרכיבים ממנו תמונה.
האם תמיד היא נכונה? האם תמיד המשפטים או האירועים שנצרבו בזיכרון שלנו, שצילקו את נפשותינו הרכות, הפצעים שאנחנו הופכים בהם שוב ושוב. האם הם הכלל או היוצאים מהכלל?

ואולי יכולנו לבחור למחוק את המורה שאמר לך שלעולם לא יצא ממך כלום ולהשאיר רק את המורה שאמרה שהיא מבינה כמה את מיוחדת.
ואולי האמא הקרה שנראה כאילו היא לא שמה לב, בשבת היתה דווקא האמא החונקת, שכל הזמן התעניינה בבת שלה.

× × ×

גם ילדינו יכתבו את הזכרונות שלהם.
בחלקם נצא נפלאות, ובחלקם פחות.

× × ×

ואנחנו, וגם הם, יכולים לפעמים להזכיר לעצמנו שגם זכרונות לפעמים הם רק צד אחד של הסיפור.

כי יש הרבה ילדים שמסתכלים על נמלים, וחלקם הופכים ציירים או עורכי דין.

והילדה שהסתובבה במטבח יכולה לגדול ולהיות מנכ"לית של חברת הייטק.
החיים הם הרבה יותר מסיפור, והרבה יותר מפתיעים.

חמישה דברים על זכרונות

1. הם מעצבים את מי שאנחנו.
2. לפעמים נעטוף אותם בוורוד.
3. לפעמים הם יהיו שחורים.
4. חלקם חיים בתוכנו יום יום ולא עוזבים.
5. והרבה מהם צריך מתישהו להניח מאחורינו
ולהמשיך הלאה.