פעם רק אני הייתי מסתובבת עם מצלמה.
היום כולם מצלמים כל הזמן. בעיקר את עצמם.

× × ×

לרגל החלפת מחשב וכדי להימנע מכל סכנה וכדי לא לחתוך ורידים כשישאלו אותי אחר כך: "לא עשית גיבוי?!", החלטתי לעשות גיבוי.
"המחשב אומר שזה ייקח 180 שעות לעשות גיבוי לכל התמונות שלך", אמר לי איש המחשבים, ואני חשבתי על זה שבמשך יותר משבוע, ביום ובלילה, ירדו מאיזה ענן עוד ועוד תמונות חיי אל תוך קופסה קטנה שחורה של זיכרון. כל הרגעים שבהם זזתי הצדה וצילמתי.

× × ×

"את חייבת להיכנס לקבוצה הזו", אמרה לי אחותי הקטנה בהתלהבות והתרגשות. "יש שם תמונות מכל הילדות שלנו. זה הכי מרגש בעולם". והיא לא הפסיקה לשלוח לנו לווטסאפ תמונות משם.

× × ×

בילדותנו אף אחד לא צילם ביום יום, צילמו רק באירועים מיוחדים.
במסיבות גן או בית ספר היה לפעמים מגיע איזה אבא חמוש במצלמת ענק שהיה מסתובב שם כאשר על פניו ארשת חשיבות גדולה כאילו הוא מינימום רוברט קאפה שמתעד מלחמה עבור ה"טיים מגזין".

צילום: ליהיא לפיד

באירועים ממש חגיגיים היו מזמינים צלם מקצועי מהפוטו השכונתי. היו משפחות שלרגל אירוע גדול הלכו אליו להצטלם, והוא אחר כך היה מדפיס להם תמונות בסדרה מתקפלת כמו אקורדיון, שאחר כך הונחו על המזנון בסלון.

אבל את רגעי היום יום אף אחד לא תיעד.
לדעתי, לאחותי משנות היסודי יש אולי ארבע תמונות ומקסימום חמש מהחטיבה, וגם זה בזכות הורים אחרים שצילמו את ילדיהם, והיא נכנסה לתמונה. לי גם את זה אין.

מתישהו בתיכון החלטתי לקחת מצלמה לידיים, ומאז המצלמה הפכה לחלק ממני.

עם הזמן המצלמות השתכללו ופיתחו גם מצלמות קטנות שצילמו טוב, ובמקום ללכת עם פנטקס k1000 יכולתי להסתובב עם מצלמת פוקט בכיס. וגם אז, כמעט בכל מקום, הייתי היחידה שהסתובבה עם מצלמה וגם שלפה אותה סתם ברגעים הקטנים של החיים.

× × ×

הזיכרונות נשארו בתוכנו, בלב, חלקם חדים וחלקם מטושטשים.
והנה, מעט הצילומים האלו עולים בשלל קבוצות עירוניות. הנה שער בית הספר של ילדותנו, המכולת השכונתית, היום יום שלכבודו לא הזמינו צלם, והוא הכי מרגש.

"איך לא צילמת אותנו?", היא שאלה קצת בכעס את אבא שלי, שדווקא אהב לצלם כשהיינו קטנות ואז מתישהו הפסיק.

× × ×

הייתי צלמת. ועדיין אני רואה את העולם דרך מסגור של רגעים בתמונה.
"את כל הזמן מאחורי המצלמה", אמר לי האיש שלי יום אחד. "את בכלל לא חווה את הרגע הזה. היפה". נזכרתי בדברים שלו באחת מאינספור הדלקות הנרות שלנו השבוע. כששוב התרחקתי כדי לצלם את ילדי המשפחה ושוב לא הייתי חלק מהרגע.

אהבתי להתבונן על החיים מהחוץ, לראות את הרגעים שלא ראו האחרים. להכניס אותם לתוך ריבוע שמסדר אותם יפה אפילו יותר מבמציאות.

× × ×

הצלם אנרי קרטייה ברסון, שהוביל את הצילום הלא מאורגן, הלא מבוים, דיבר על לתפוס את "הרגע המכריע". זה הכוח של הצילום, היכולת להקפיא את התיעוד של רגע שהיה ולא יהיה יותר.

× × ×

היום הצילום הפך להיות דבר אחר לגמרי. הוא נועד לשמור את הרגע כדי להיזכר בו יום אחד. היום משתמשים בו כדי לחלוק את הרגע, לשתף ברגע הזה עוד אנשים, כדי לא לחוות אותו לבד.

× × ×

מה תעשי עם כל התמונות האלו? שאל אותי איש המחשבים, ולא הייתה לי תשובה. אבל צילמתי אותן. אולי יום אחד, כשאהיה זקנה, יהיה לי זמן ואדפדף בהן ואזכר בכל הרגעים הקטנים של החיים. הרגעים הכי יפים. כל הרגעים שכבר אשכח. והתמונות יחזירו אותם אליי.

× × ×

הווייז אמר לי שאני ברחוב דודו דותן. משם פניתי לרחוב נעמי שמר. את כל האנשים האלו צילמתי.

כל פעם שנפטר מישהו שהיה אבן דרך, כמו אריק איינשטיין או יוסי בנאי, אני אומרת לעצמי שאני צריכה לגשת לארכיון ולהוציא את הנגטיב ולהדפיס. ארגזים על ארגזים של תשלילים יש לי ארוזים במחסן. ואולי יש בהם אוצר בלום. ואני יודעת שאני צריכה לסרוק אותם ולהעביר למחשב.

× × ×

לקחתי את האמצעי והלכנו לתערוכה "עדות מקומית", ובדרך נזכרתי בשאלה שאימא שלי שאלה אותי כשהפכתי לצלמת מקצועית.
"איך את יודעת מתי צילום הוא טוב?", היא שאלה.
ואני עניתי לה: "כשהוא גורם לך להרגיש משהו".

× × ×

דווקא בעידן שבו כולם מצלמים זו חוויה לראות צילום מקצועי ברמה הכי גבוהה, שמטלטל לנו את הנשמה.

ושומר את הרגע ההוא, שלא יחזור לעולם.
צילום שלא נמחק מהסטורי אחרי 24 שעות.