בטח שמתם לב לשיטפון הנוסטלגי שהתפשט בארץ הפייסבוק לאחרונה. סביר להניח שזה עוד אחד מהטרנדים האלה שצצים לעתים קרובות ונעלמים כלעומת שבאו. מה שמדהים בטרנדים האלה שהם מגיחים לחיינו במחי החלטה של אלוהי הפייסבוק.

בשבוע שעבר קראתי שהוחלט להגביר את החשיפה של קבוצות ברשת החברתית על חשבון חשיפה של פרופילים אישיים. ואני מוכן להישבע שלא עברה דקה מהרגע שקראתי את זה, וכל הפיד שלי היה מוצף בקבוצות נוסטלגיה של ערים שונות. באופן מוזר, עוד לפני שצירפו אותי לקבוצה כזאת של חדרה עירי הוכנסתי לקבוצות נוסטלגיות של ערים שמעולם לא גרתי בהן כמו אשקלון, לוד, רמלה ועוד.

להקת מוסטאנג

באופן מוזר עוד יותר, אני מוכרח להודות שהחשיפה לזיכרונות של תושבי הערים השונות עוררה בי עניין רב יותר מהזיכרונות המוכרים לי של תושבי חדרה.

הרגשתי קצת כמו מרגל בקבוצת הנוסטלגיה של אשקלון, למשל. משהו בסיפורים על המקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, האנשים שלא הכרתי, תמונות ממחזור של בתי ספר שלא ידעתי על קיומם, משכו אותי מאוד. עבורי, היה בזה משהו ספרותי, יותר מאשר נוסטלגי.

אני לא חובב נוסטלגיה. זה לפחות מה שאני מספר לעצמי, למרות שאני נוכח לדעת בכל פעם מחדש שאין באמת קורלציה בין מה שאני מספר לעצמי לבין המציאות, בעניין הנוסטלגיה.

בשורה התחתונה, בני אדם הם יצורים נוסטלגיים, רובם אוהבים להיזכר בעצמם ילדים, צעירים. זה לגמרי מובן לי. ולמרות שאני כנראה אמשיך לספר לעצמי שאני לא חובב נוסטלגיה, מספיק שמישהו יכתוב סטטוס תמים כמו "מי זוכר את הקולנוע בקניון?" כדי שאזכר בדוד שלי, בבר ז"ל, שאהב כל כך קולנוע ולקח אותי איתו פעם בשבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע, לקולנוע ההוא בקניון, והלב שלי יתמלא געגועים.

× × ×

לא יודע אם יש קשר לפרץ הנוסטלגי בפייסבוק או לא, אבל השבוע החליטו חבריי מהכיתה בבית הספר היסודי לארגן מפגש כיתתי.

תמיד חששתי שהדבר הזה יצוץ, לא כי אני לא אשמח לפגוש את חבריי לכיתה, להפך, אשמח מאוד. זו רק הסריטה הזאת שיש לי לגבי נוסטלגיה. אבל הנה זה קרה, ולא רק שהחשש התפוגג לו במהירות, גם מצאתי את עצמי נסחף וקורא בסקרנות את הזיכרונות של הילדים והילדות שגדלתי איתם וגם כל מה שקורה איתם היום, 25 שנה אחרי.

השיא היה מבחינתי התמונות שהם העלו בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, כי לי אין בכלל תמונות מהימים ההם, ולא היה לי מושג איך נראיתי ומה לבשתי אז.

התרגשתי מאוד לראות את הילד שהייתי, כמו לפגוש אדם קרוב שלא ראית חצי יובל. לאט לאט אספתי את התמונות שלי, ועכשיו אפילו יש לי אלבום תמונות קטן מילדותי, שזה דבר שכבר חשבתי שאף פעם לא יהיה לי.

בסרט הדוקומנטרי המצוין על ניק קייב הוא אמר שהוא מאמין שכל החיים עוברים באותו רגע. אין עבר, הווה ועתיד. הזמנים מחוברים, וכל מה שקורה בחיינו קורה באותו רגע.

המשפט הזה תפס אותי חזק, בעיקר כי זה משהו שרץ לי בראש כבר כמה שנים.

אני אוהב שהתאוריה הזאת מקבלת ביטוי במציאות, בדיוק כפי שקרה לי השבוע, כשהשאלה הראשונה שנשאלתי על ידי אחד החברים הייתה האם אני זוכר את הלהקה שהייתה לנו בכיתה ד' וקראנו לה "וולקנו" (כבר אז חשבנו בינלאומי).

× × ×

אז כן, כמובן שזכרתי את להקת וולקנו, שהמתופף שלה תופף על מערכת תופים שמורכבת משני דליים. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי בעשייה מוזיקלית. מאז, במשך כל נעוריי, הייתי חבר בכל מיני הרכבים מוזיקליים, שבהם כתבתי את השירים ושרתי. אך כבר 15 שנים בערך שהפסקתי לגמרי לעסוק בעשייה מוזיקלית. מכרתי את הסקסופון שעליו ניגנתי וניתקתי קשר עם הצלילים. התמסרתי לגמרי למילים ולפואטיקה שלי.

בשנה האחרונה חלה תפנית והתחלתי לעבוד עם מוזיקאים. עדיין רק בכתיבת השירים, אבל בכל זאת זה היה בשבילי סוג של סגירת מעגל.

ועכשיו אני סוף סוף יכול לספר שחזרתי לעשייה מוזיקלית על כל המשתמע מכך. אני חבר בלהקה חדשה שנקראת "מוסטאנג", יחד עם מיכה שטרית, רע מוכיח, פטריק סבג, רון בונקר ואדם שפלן.

אני מתאר לעצמי שזה לא הכי מגניב להודות בזה, אבל אני עדיין לא לגמרי מאמין שאני באותה להקה עם האנשים האלה, שחלקם היו לא פחות מגיבורי ילדותי.

ביום רביעי יצא השיר הראשון שלנו, "המחר", והיה החותמת בשבילי שזה קורה, קורה באמת.

זה בלי ספק הדבר הכי מרגש ועוצמתי שהייתי שותף בו, בטח הכי משמעותי.

אפרופו נוסטלגיה, אני בטוח שאם היו שואלים את הילד שהייתי מה החלום הכי גדול שלך, הוא היה עונה: להיות בלהקה והיה מתאר אותה בדיוק כמו "מוסטאנג".