הכותרות זעקו השבוע: "הביקורים אצל סבא וסבתא מזיקים לבריאות הנכדים". יש פעמים שאני באמת חושבת שמחקרים יכולים לעשות על כל שטות, ותמיד יהיה המישהו הזה שישמח לפרסם אותם. גם אם הם מטומטמים.

× × ×

יומיים קודם פתחתי קבוצת ווטסאפ "חוגגים לסבתא'לה החדשה שלנו". רק שהפעם לא מדובר ב"סבתא שלנו" אלא — הצילו הצילו — הסבתא עכשיו היא אנחנו. תודה לאל, עדיין לא אני, אבל היום הזה מתקרב בצעדי ענק, שלא לומר הוא כבר קרוב הרבה יותר מדי.

צילום: ליהיא לפיד


נפגשנו לברך את אחת מהחברות שהפכה לסבתא. נכון שהיא לא הסבתא הראשונה בחבורה, אבל הפעם זה לא היה משהו שיכולתי להתעלם ממנו. והיום הזה שזו תהיה אני לא נראה רחוק כל כך. לא בלתי אפשרי כל כך.
לא רחוק כמו שחשבתי עד לא מזמן. עד לפני שנתיים, כשהייתי בת 32 (מה אני לא? מי אמר?)

× × ×

בהרצאות שלי, כשאני שואלת אם יש סבתא בקהל, תמיד יש איזו מישהי שנראית נפלא שמרימה את היד, לעתים בהתנצלות לעתים בגאווה. הסבתא.

כי מזמן הסבתא לא נראית כמו שפעם חשבנו שהיא אמורה להיראות.

× × ×

הגשם הפתיע אותנו השבוע (כן, החזאים הודיעו, ועדיין לא האמנו). סגרתי את הצילון במרפסת וחשבתי על זה שעוד חורף מתחיל ועל זה שהזמן טס כל כך מהר. לפעמים זה מרגיש לי כאילו מישהו בשנים האחרונות שם את כל הרגל על הגז ולחץ הכי חזק שאפשר.

ואני מתבוננת בנו הבנות, שבאנו לעשות לסבתא החדשה מפגש שמחה (או כמו שהצעירים אומרים "להרים לה"), וחשבתי על זה שהן נראות נפלא כולן.

ואז נזכרתי במשהו שמישהו אמר לי והבנתי שאולי אנחנו פשוט רגילות זו לזו וכבר לא רואות אותנו באמת, כמו שהייתה רואה אותנו מישהי צעירה שהייתה נקלעת למפגש שלנו. אולי היא הייתה אומרת לעצמה שאנחנו חבורת סבתות.

אבל אנחנו הרגשנו כאילו התואר הזה עוד רחוק לנו. רחוק מאיתנו, כי אנחנו צעירות ואנחנו בפריים־טיים של החיים. סוף סוף מבינות, סוף סוף יודעות משהו עלינו ועל העולם.
וכמו החורף והגשם גם זה מגיע. השלב הבא.

× × ×

"נו, זה באמת כזה כיף?", אני שואלת אותה, ומיד הפנים שלה מתרככות והופכות למרשמלו, והיא אומרת שהיא מאוהבת ומראה תמונות ומתלהבת. וגם אני.

ואפילו שאצלה עברו רק שבועיים, והיא הרי עוד לא יודעת מה זה, אני פתאום בפעם הראשונה לא כל כך מפחדת.
פתאום זה נראה לי אפשרי, אולי אפילו הגיוני שאהיה סבתא.

× × ×

"זה כי את לא מציבה גבולות", אמרה חברתי סופי, סבתא לנכדים בגיל של ילדיי, לחברה אחרת שלא מזמן הפכה לסבתא וקצת התלוננה. לסופי יש גן, והמון שנים היא הייתה גננת, ועכשיו היא מסתכלת על כל הסבתות האלה, ועל האימהות, וחושבת שכולנו פחות מדי קשוחות וצריכות להציב יותר גבולות. או שבעצם היא יודעת את האמת, שילדים הם יותר קשוחים ממה שנראה.

× × ×

אני נזכרת איך למדתי אצל סבתא ציפורה לתפור על מכונת הזינגר הישנה שלה, לפדל ברגל ולראות את המחט עולה ויורדת ולהיזהר על האצבעות, ואיך היא הייתה מיומנת וטסה כמו רכבת. חזיות ענקיות סבתא הייתה תופרת, לציצים שלא האמנתי שיש בגודל כזה. ואנחנו הנכדים היינו שמים אותן על הראש כמו כובעים. וצוחקים. והיא הייתה אומרת ביידיש "משיגינע קופ". ונזכרתי בכל הדברים המשוגעים שעשינו עם סבא השמן (הסבא שלי שככה קראנו לו, כי גם לסבא השני קראו אברהם) שנפטר צעיר מדי, ועדיין ילדותי ספוגה זיכרונות ממנו — מהטיולים לסיני, מהחופשים בדירה שלו בתל אביב, מהפיג'מות הענקיות שלו שלבשנו והכנסנו פנימה המון כריות והיינו לנו דובונים שמנים ומרופדים שיכלו ליפול בלי שיקרה להם כלום.

× × ×

בשבת אצל ההורים שלי אני רואה איך הנכדים, הגדולים והקטנים, מתפנקים להם במיטה. ואני רואה איך הקטנים של אחותי יודעים איפה למצוא את הממתקים שסבתא החביאה, באותו מקום שהיא החביאה גם לליאור וליעלי (וגם הם ידעו איפה זה). אני חושבת שהחוקרים שהיו מתשאלים אותם היו אומרים שזה נורא. סוכר. סוכר ישר לדם הם קיבלו אצלם. וכמה זה מסוכן.

אבל איך מודדים במחקר את האהבה?
את מה שהילדים מקבלים אצל סבא וסבתא.

× × ×

סבא וסבתא לא נמצאים כאן כדי להציב גבולות. זה התפקיד שלנו ההורים.
או כמו שאימא שלי אמרה לי פעם: "אצלך תעשי מה שאת רוצה. בבית שלי אני מחליטה".
אז פלא שהנכדים מאושרים תמיד ללכת אליהם?