פעם אמרו לנו לספור עד עשר. להיזהר. להיות מחושבות. אבל עם השנים אני חושבת שדווקא השיעור הגדול הוא איך לא סופרים, ואיך מרשים לעצמנו לקפוץ לתוך המים בלי להתנצל. בלי להסס. מקסימום בולעים קצת מים, נרטבים, לפעמים זה קר, אבל לפעמים אלו הדברים שלא רק זוכרים, אלא שעשו אותנו מי שאנחנו.

לא לספור עד עשר לפני שמבקשים עזרה.
לא לחכות — כמו שאת רגילה — עד לרגע האחרון, עד שלא תוכלי יותר, שלא תסתדרי, שלא יצליח לך. לא להגיע לזה שאת על סף שבירה, בלחץ נוראי, ורק אז לבקש עזרה. אנשים שאוהבים אותך ישמחו לעזור לך. אנשים שלא אוהבים אותך בין כה לא אוהבים אותך, אז מה אכפת לך אם הם לפחות יעזרו לך.

צילום: ליהיא לפיד

לא לספור עד עשר לפני שיוצאים להתעמלות.
הליכה עם חברה בשכונה או שיעור בקבוצה. פשוט ללכת בלי לשאול את עצמך יותר מדי שאלות. כי אף פעם אין כוח לפני, וזה לא מתאים, ועכשיו מוקדם או מאוחר מדי, ואין לך עוד כוח או אין לך כבר כוח. אבל אחר כך מרגישים נפלא. אז לא לחשוב, לזוז. רק חבל שבסוף אין מדליה. כי מגיע לי. ולך. זזנו, היה יותר קל לא לזוז ולהישאר על הספה.

לא לספור עד עשר לפני שנותנים מחמאה.
שום דבר רע לא קרה מאיזו מחמאה קטנה שפיזרת למישהו סביבך. מילה טובה למי שעזר לך, מילה טובה לאדם שפוגשים, לאישה שמעריכים. כל כך בקלות אנשים מבקרים, בוחנים, משווים וכל כך מעט מחמיאים ככה סתם, על משהו קטן. ואיך אנחנו נהנים כשמישהו מפרגן לנו, כל היום אנחנו מחייכות ממילה טובה. אז למה לא לתת כמה לאחרים?

לא לספור עד עשר מול הזדמנויות.
אלא לשים רגל בדלת שנפתחה — ולתת לזה ניסיון. כמה פעמים החמצנו דברים כי היססנו, כמה דברים אחר כך הצטערנו שלא ניסינו. לפעמים פחדנו שלא נתאים או שלא נצליח, שזה יהיה קשה או מסובך מדי, שהתביישנו להגיד שאנחנו ראויות ומתאימות. לפעמים זה היה לא נעים לנו להגיד שאנחנו האיש הנכון. לפעמים זה היה כי גם אנחנו לא האמנו בעצמנו. ואולי בכלל הגיע הזמן להאמין בנו קצת יותר. כי כבר ראינו שאנשים פחות טובים מאיתנו העזו והצליחו. עכשיו תורנו.

לא לספור עד עשר לפני שאת יוצאת.
יאללה, לצאת. להיות יותר קלה. נכון, סוף היום ואת עייפה וממש לא בא לך לזוז, אבל החברות נפגשות, או החברים יוצאים, ובסוף את תשמחי שיצאת וראית, שחווית וצחקת. והכי מגיע לך לצחוק יותר.

לא לספור עד עשר לפני שאת מחליטה לעשות משהו בשביל עצמך.
הכי קשה להגיד שאת רוצה. רוצה להתקדם, לטפס. רוצה לשיר או לרקוד או לכתוב, רוצה לצייר או לפתוח עסק. הרבה יותר קל להגיד שלא רציתי אבל ביקשו, שלא רציתי, אבל עשיתי בשביל אחרים. כל כך יותר קל להגיד הקרבתי, נתתי, ויתרתי. אז זה הרגע להחליט שכשבא לך את אומרת שאת רוצה. מגיע לך.

לא לספור את המוצרים של מי שלפנייך בקופה המהירה.
נו, בנאדם, למה? אני רוצה להגיד לצעיר החצוף או לגברת המבוגרת שמתנהגים כאילו הם לא רואים ולא שומעים, באמת לא שמתם לב שכתוב כאן בענק "עד עשרה מוצרים"? וכל כך הרבה פעמים ספרתי להם את הדברים, כי אני עמדתי אחריהם שעה, וכן, גם אם ארבעה קוטג' נחשבים כאן כמוצר אחד, אז עברתם את העשרה. לא לספור כי בין כה לא תגידי כלום, אז לא חבל על העצבים? ואתם אנשים יקרים, זה לא נורא, זה לא פשע נגד האומה, זה סתם לא יפה.

לא לספור בכלל את זה שחתך אותך בכביש.
כן, זה מרגיז, לפעמים מבהיל, אבל סליחה, אנחנו לא טעינו אף פעם? אף פעם לא עשינו את זה פעם בעצמנו כשמיהרנו נורא? כמו אז כשצלצלו אליי לבוא לקחת אותו מהקייטנה, כלום לא קרה, רק מכה קטנה, וזה התברר כשבר. ואולי בכלל הפעם שהזדחלתי לי בחולמנות שלי באטיות מוגזמת ועצבנתי. פעם, כשמישהו היה חותך אותי הייתי נלחמת בו, מסיטה את ההגה או דוהרת אחריו כדי לעשות לו פרצוף מחנך. היום אני לא מחנכת, וכשעושים לי פרצוף כועס אני מחייכת ומתנצלת. אולי גם הם ינהגו ככה כשאני אפשל. או אמהר.

לא לספור עלבונות ולענוד על שרשרת.
אנשים אומרים דברים, לפעמים יוצא להם לא טוב. הם לא התכוונו לפגוע. לפעמים הם רק רצו להגיד משהו או אולי להעביר ביקורת בונה, והם לא מבינים שהם רק הרסו. לפעמים הם כן מתכוונים לפגוע. בשני המקרים אין טעם לכעוס עליהם. זה כעס שיושב לך על הלב וסתם מכביד. אם הם לא חשובים לך, תשכחי. אם זה מישהו שאוהבים, שווה להגיד לו שנפגעת. תני לו הזדמנות להסביר או לבקש סליחה.

לא לספור עד עשר לפני שאת מושיטה יד.
כשמישהו צריך אותך, ואת שם בשבילו, המרוויחה הכי גדולה זו את. זה הרגעים שתזכרי ויזכרו לך. אלו הרגעים המשמעותיים של החיים.

לא לספור עד עשר לפני שאת אוהבת.
לחגוג את האהבה שאת אוהבת את מי שסביבך, להגיד את זה, לחבק ולהודות.

קיבלנו כרטיס אחד ללונה פארק המטורף הזה של החיים. אז אין מה לחכות ולספור עד עשר, כי החיים עוברים.