אחת הקבוצות המרגשות שהיו לי התקיימה בקיבוץ בדרום הארץ. קבוצה חזקה, קטנה ומגובשת.

באנו לדבר על הפנסיה, מה עושים עם הזמן הפנוי, איך ממלאים את הזמן שהתפנה וכיצד מרגישים אקטיביים. התפתחה קבוצה שדנה במשמעות החיים, המהות של העשייה ותחושת אובדן הזהות. 

הם הגיעו לפני שנים רבות להקים קיבוץ בדרום. חדורי מוטיבציה ואמונה. כל כולם נאספים על אדמת טרשים בדרום החם, מפנטזים את עתידם, את ביתם, את ילדיהם שרצים ביניהם ואפילו חלמו על נכדים שימשיכו את התישבותם הציונית.

היו שנים של עבודה קשה, התפוררות ושוב התלכדות, מאבקים אידאולוגיים וצמיחה מחודשת. היתה משמעות, היה כיוון והחזון הפציע מעל לכל הקונפליקטים.

צילום: shutterstockלימים, התנועה הקיבוצית שינתה פניה ובגיל הפנסיה הם מוצאים עצמם בתוך קבוצת אנשים מלוכדת פחות, אינטרסנטית יותר - ובעיקר, מותווים בדרך חדשה שנוגדת את עקרונותיהם. 

"משבר זהות", אמרה לי אחת המשתתפות.

"מה הטעם בכל מה שבנינו?" שאלה אחרת. "אולי הכל היה לחינם?" 

כשיש שינוי מהותי בזהות, במהות, במשמעות - הקרקע להתפתחות דיכאון פורייה מאוד. האדם נמצא בשלב של אובדן מצד אחד ומהצד השני מוצא עצמו חסר מוטיבציה למצוא נתיב חדש. תמיכה משפחתית, זוגית, מקצועית נחוצה מאוד בתקופות שכאלה.

שאלות קשות צצות ועולות על החיים, על משמעותם ומי הייתי אני בתוך הגלגל הזה. במיוחד כשהשינוי עולה מתוך הבית והתחושה היא שילדיך קמים לערער על פועלך ועל מי שהיית אתה כל חייך. אתה עשוי לחוש מותקף, לא מוערך, מוקצה אפילו. 

המפגשים שלנו דנו באובדן. אובדן המשמעות האישית, המשפחתית, הקיבוצית והעולמית. 

לאן נשואות פנינו מכאן? האם טעינו כל חיינו? האם הובלנו את הקיבוץ בדרך שגוייה? האם חינכנו את ילדינו לקום עלינו ולדרוש שינוי כפוי? האם 60 שנה של משמעות ותוכן אבדו כאשר הוכתבה מציאות שונה? 

השיח היה כואב מאוד, נוקב מאוד. עלו תהיות ומחשבות, הועלו קשיים וכאבים. היתה התמודדות גם בתוך הבית הפרטי וגם בתוך הבית הקיבוצי.

היו שהסכימו לשינוי, היו שהתנגדו לו - דבר שגרם לקרע בחברויות נושנות וגם בין זוגות. החברים היקרים שהיו בקבוצה, ללא ספק, חוו אובדן קשה מנשוא. אובדן הזהות.

עכשיו היה צריך להתחיל למצוא את הכוחות למשמעויות נוספות, זהויות מתחדשות, וחלילה לא לוותר על הזהות עבור אחת חדשה. התהליך היה מורכב וכמו בטווית משי חיברנו את החוטים בעדינות כדי שיחברו להיות כיסוי ומגן עבור כל אחד מהמשתתפים, על פי צרכיו.

אני אוהבת לראות תהליך. אצל כל אחד הוא בקצב שלו, כל אחד בוחר את התהליך של עצמו. אחד רוצה לרוץ מהר ואחר מעוניין להתעכב על כל צעד. אחד רוצה להתנסות בעוד ועוד ושני זהיר וחושש. לכל אחד יש את הדרך שלו. וזה גם מה שחידדנו. אין תהליך נכון או לא נכון, אין דרך טובה או לא טובה - כל אחד על פי דרכו וצרכיו. כל אחד על פי בחירתו ומעשיו.

אין דרך צודקת אחת - יש המון. צריך רק להרים את העיניים, מעט לחפש ולמצוא אותן.

לקבוצה הזו מקום חם ושמור בליבי. אולי כי גם אני קיבוצניקית בעברי.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313