"רק אם בא לך", הוא אמר לי במוצאי שבת כשקיבל את הסמס מהמפקד. "את לא חייבת. אני יכול לקחת אוטובוס".
זהו, ישורת אחרונה. עוד שבת או שתיים, וזהו. הוא משתחרר.
ואני יכולה להקפיץ אותו לתחנה או לפנק אותו, פעם אחרונה. או אחת לפני אחרונה.
"תסעי", אומרת לי אחותי הקטנה, "זהו, זה הסוף".
ואחר כך חשבתי כמה היא צדקה.

× × ×

"אז מה אתה מתכנן לעשות?", נזרקה השאלה מתישהו במהלך הארוחה המשפחתית, ושקט ירד על פני תהום. כבר כמה זמן שהשאלה הזאת מרחפת לה באוויר ופתאום היא כאן, מונחת על השולחן, ואחרי רגע של שקט מתחילה המהומה. לכולם יש מה להגיד. מניסיונם, מלבם מחלומותיהם.

× × ×

ואני נזכרת בעצמי כשהשתחררתי ונורא מיהרתי. תכננתי להיות צלמת שתכבוש את העולם וחבל היה לי על כל רגע שעובר ועוד לא נסעתי לטיול הגדול.

צילום: ליהיא לפיד

אז גם קצת פחות היה מקובל לנסוע וגם הייתי מאוהבת. וגם אני לא אוהבת להיות רחוקה. רציתי לראות אם אתקבל לעיתון, להרגיש איך זה להרוויח כסף, איך זה לעבוד עם מבוגרים. מיהרתי.

ולא נסעתי. ומאז כל פעם שאני שומעת על דרום אמריקה, משהו בי נצבט בלב. כי לא הגעתי לשם. כי צריך בשביל זה זמן. וכשמתחילים עם החיים קצת קשה לעצור. יש מי שמצליחים. יש מי שפחות.
אני מאלו שממשיכים לרוץ.

× × ×

"הוא צריך להחליט מה הוא רוצה לעשות בהמשך בחיים", אומרת פתאום אמא שלי, האישה הקשוחה הזאת שעובדת קשה עדיין, שלא יודעת מה זה לקום ליום חופש, ובקושי בשבת מצליחה לנוח בשעות הבוקר. "העבודה היא חיינו", אמרו לה בילדותה ולא לימדו אותה איך עוצרים, איך נחים. כל הדור שלהם גדל ככה, אבל חלקם למד לעצור. לרדת מהמרוץ. ליהנות מהפנסיה. לחיות את החיים.

כמה זמן עוד יהיה לה כוח, אני שואלת את עצמי לפעמים. ותוהה מה יקרה לה כשהיא תוריד הילוך. אולי היא תגלה את החיים שמחוץ לעבודה, את הנשים שעושות התעמלות, את מי שמטיילים בנחת, את כל הלא ממהרים.
"תעזבו אותי", היא אמרה לנו פעם כשניסינו לדבר איתה על האפשרות להרשות לעצמה להיות מבוגרת. אולי אפילו יום אחד להזדקן. "אני מיד אהיה חולה ואמות", היא אמרה ועם היד גירשה את המילים שלנו כאילו הן זבוב טורדני.

× × ×

"נו, מתי הוא משתחרר?", שואל המציל המקסים שאני מכירה מהבריכה, שלא פעם דיברנו על עיר הולדתו קריית שמונה, וסיפרתי לו שהחייל עכשיו ממש קרוב לשם.
ממש עוד מעט, אני אומרת לו.

"הרבה שנים הייתי בצבא", הוא אומר לי, "ותדעי שזה מפחיד להשתחרר". והוא מספר לי על איך כשהציעו לו להישאר בצבא הוא שמח, כי לא היה לו לאן ללכת, ולחזור למעברה ולהכביד על המשפחה הוא לא רצה. זו הייתה הזדמנות לביטחון, להיות מסוגל לעזור לאמא ולאחיות. והרבה שנים הוא ראה את הצעירים שמפחדים להשתחרר. "זה רגע כזה", הוא אומר, "מלחיץ".

ואני מסכימה איתו בחיוך. לגמרי רגע כזה. שחייבים להיות מבוגרים.

× × ×

ואני עוד לא מעכלת שהרגע הזה הגיע. ולדעתי גם החייל שלי לא.

× × ×

ילד הוא הלך לשם. ויוצא גבר. עם אהובה. עם אחריות. ואין לו כבר פנים של ילד. וגם המבט שלו כבר אחר. אנחנו מדברים על השאלה הגדולה ההיא, שמרחפת. זו שבשביל לא לענות עליה יש מי שנוסעים לחודשים לאי שם. יש מי שמטפסים על הרים. יש מי שמתנפלים על רשימת הדברים שצריך לעשות בשביל החיים או מתחילים ללמוד.

"עבר לך מהר?", אני שואלת אותו בדרך לנקודת המפגש, והוא צוחק. "איזה מהר?!". בשבילו זה כמעט חיים שלמים.

כל פעם שאנחנו מדברים על זה הוא מזכיר לי שמהמחזור הבא כבר ישתחררו קודם, ארבעה חודשים קודם, בגלל השוויון בנטל. וכל פעם שהוא מזכיר את זה הוא צוחק ואומר שאם אבא היה ממהר יותר עם החוק הזה הוא כבר היה משוחרר.

× × ×

בערב אני מחליפה מדפי קיץ בחורף. מורידה למטה את החורף ומעלה את הקיץ. עוד קיץ עבר. הזמן טס. והשנים טסות. ומצד אחד שלוש השנים האלה טסו, ומצד שני הן היו ארוכות כל כך. ואני מבינה שאני לא יודעת איך זה הולך להיות. אני כבר לא זוכרת איך זה כשהוא ממש בבית, בלי שעון החול שמאיים כל הזמן.

ואני חושבת איזו הקרבה זו שלהם, של הצעירים האלה שלנו, לקחת שלוש שנים מהרגעים הכי יפים של החיים, השנים של האהבה. השנים שבארצות אחרות לומדים דברים, לומדים לשתות יותר מדי, מתחילים את העתיד, והם מבלים אותן במדים. תורמים כפי יכולתם.

× × ×

"אני רוצה למצוא סתם עבודה זמנית, לחסוך קצת ולחשוב מה הלאה", הוא אמר.

"אל תמהר ילד", אמרתי לו. "קח את הזמן. זה לא חוזר אף פעם. מגיע לך".

והוא הסתכל עליי מופתע. הסתכל על האמא הזאת שלו, שתמיד רוצה תשובות ברורות, שתמיד מאתגרת אותו. שכל ילדותו לא יכולה הייתה לסבול אותו לא עושה כלום ("פלייסטיישן וטלוויזיה זה לא כלום", הוא היה אומר) ופתאום האמא הזאת אומרת לו לנוח. כי הרווחת את זה הכי ביושר, ואני גאה בך ילד.

× × ×

ובאמצע בית קפה בתחנת דלק לצד הדרך אמא ובן שתו קפה, ולאמא היו קצת דמעות, והילד חיבק אותה.

ורק הנשק שלו נתקע לה בצלעות, אבל היא לא אמרה כלום.

× × ×

ואולי יום אחד היא עוד תגיע לדרום אמריקה, האמא הזאת.
כי עכשיו הילדים גדולים.