שבוע שעבר היה אחד השבועות האינטנסיביים שהיו לי. עבודה רודפת עבודה. ימים שמתחילים מוקדם בבוקר ונגמרים בשעות הקטנות של הלילה, נסיעות ארוכות, כמעט ללא שינה.

וכל הזמן הזה הייתי צריך איכשהו לשמור על אנרגיות גבוהות וריכוז, דבר שהוביל לסטרס ומתח נפשי.

הגעתי לסופ"ש מרוסק, אבל לא ויתרתי על הכדורסל. הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי והלכתי לשחק, למרות שידעתי שכל מה שגופי מבקש זה קצת מנוחה.

התפוצצתי על המגרש, אבל לא בקטע טוב. אין לי כישרון מיוחד בכדורסל, אבל יש לי תשוקה. אני נלחם, משחֵק אגרסיבי ונותן את הנשמה.
כל עוד שומרים על ספורטיביות, זה אחלה. אבל השבוע זה היה אחרת, השבוע שיחקתי מלוכלך. כל האגרסיות שאגרתי במהלך השבוע, שוחררו על חבר'ה חפים מכל פשע שבסך הכל באו ליהנות קצת. כשסיימנו, הרגשתי רע עם עצמי על ההתנהגות המכוערת שלי, והתנצלתי בפני כולם.

אף אחד לא אמור להכיל את ההתנהגות הזאת שלי, בכלל לא משנה מה עבר עליי השבוע, אבל אנחנו משחקים כבר הרבה זמן ביחד והם יודעים שמה שאירע השבוע היה חריג, אז נותר לי רק לקוות שישפטו אותי לכף זכות.

צילום: shutterstock

חזרתי הביתה מפורק. התקלחתי ונרדמתי על הספה. עמירה ניסתה להעיר אותי שאעבור למיטה, אבל לא הצלחתי להרים את עצמי. התעוררתי באמצע הלילה, לא הצלחתי לחזור לישון ולא להרים את עצמי מהספה. שכבתי מתוסכל והרגשתי שהגוף בקריסה.

וכך עברה עליי השבת, בין ערות לשינה, במצב שכיבה, סטאטי, הגוף והראש כבויים, עטוף בשמיכה, חולה ללא סימני מחלה, רק עייפות קיצונית.
בלילה של מוצ"ש פתאום נזכרתי שאני חייב להכין משהו לראשון בבוקר. זאת אומרת מחכה לי עבודה בלילה, עבודה שתיקח לי כמה שעות טובות.
ידעתי שלמחרת אני צריך לקחת את אסי לגן, משמע להתעורר בשש בבוקר. זאת אומרת, פותח שבוע חדש עם שלוש שעות שינה.

התיישבתי מול המחשב מרוקן, חסר כל אנרגיה, ועבדתי. ניסיתי לעבוד מהר עד כמה שיכולתי, כדי להרוויח עוד כמה דקות שינה. זה לא ממש הצליח לי.

הסתכלתי בשעון והשעה הייתה אחת בלילה. זה לא יכול להיות, בפעם האחרונה שהסתכלתי השעה הייתה אחת בלילה. חשבתי לעצמי או שהשעון נדפק או שאיבדתי את זה לגמרי.

קמתי לבדוק בשעון אחר וגם הוא הראה שהשעה היא אחת. לא היה לי מושג שבמוצ"ש החל שעון החורף.

הייתי מנותק מהכל השבוע, וחוץ מזה, החורף עוד לא הגיע בכלל. אבל זהו, שזה לא משנה בכלל אם קר או לא קר, גשם או לא גשם, השעון מראה שהחורף הגיע, אז החורף הגיע.

למחרת כבר ירד גשם. חשבתי לעצמי שזה די מדהים, כי אתמול בלילה, חוץ מהקביעה החד משמעית של השעון, לא נראה שום סימן לחורף, בטח לא לגשם.

הגשם עשה לי טוב על הנשמה. יצאתי אליו ונתתי לו לרדת עליי. אני אוהב את זה, להרגיש את הגשם. זה מחייה אותי ומשמח אותי, וזה לא מעט בימים האלה.

פתחתי את ארון הבגדים ובמקום להחליף את בגדי הקיץ לבגדי החורף, פשוט רוקנתי כמעט את כל הארון לשקיות גדולות, כדי להעביר אותן הלאה.

הרגשתי שהגשם הזה הוא סימן בשבילי להתחדש. רק המחשבה על התחדשות, הכניסה בי אנרגיה. העמדתי סיר מרק אפונה על האש וניגנתי אלבום של ניל יאנג.

ללא כל התראה הרגשתי שאני מתחייה. שאני משיל מעליי שכבת עור קשה ועקשנית שכיסתה אותי. התחשק לי לרוץ, לא משנה לאן. ואם לא הייתי צריך להוציא את אסי מהגן, זה מה שהייתי עושה. רץ, פשוט רץ.

החורף הגיע ויש לי תחושה שזה בדיוק מה שהייתי צריך. החורף הזה יהיה טוב אליי, אני מרגיש את זה.


פה, מים, שם, טראגי, משפטים חזקים זה לחלשים
תֵּן לַגֶּשֶׁם שֶׁיְּטַפְטֵף מֵהַגַּג לְתוֹךְ
הַבַּיִת, כִּירַיִים מטוּנָפוֹת הֵן
תֵּיעוּד שֶׁמִּישֶׁהוּ חַי
פֹּה,
תֵּן לָעֵשֶׂב לִשְׂרוֹד אֶת הָאֵיִן
מַיִם,
הַחַיָּה הָעֲגוּלָה הִיא
לָשׁוֹן שֶׁׁצּוּרָתָה מְתַעֲתַעַת, אַל תַּבִּיט
בָאַלְבּוֹם הַתּמוּנוֹת
לִרְאוֹת אֶת אִמָּא
צְעִירָה וְיָפָה,
אִמָּא הִיא שֶׁׁבֶר,
תֵּבַת דֹאַר נְעוּלָה
שָׁם
חֲלוֹמוֹתֶיךָ מְקַבְּלִים
מַשְׁמָעוּת שֶׁל חוֹמָה,
קְלִיַּת שְׁקֵדִים עַל מַחֲבַת זֶה מָוֶת
טְרָגִי,
נְסִיעָה בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא
הֲמוֹן פְּרָטִים בִּתְנוּעָה וַהֲמוֹן תְּנוּעָה בּפְרָטִים
זֶה בְּרֵייקְדַנְס,
רְאִי לֹא מְשַׁקֵּף אֶלָּא מַיִם,
מִ‏‏שְׁ‏פָּטִים חֲזָקִים זֶה לְחַלָּשִׁׁים.

(מתוך "זהב אריות", הוצאת טנג'יר)