ענת אברהמי, הסטייליסטית המקסימה, התיישבה מותשת מול הבמה, ועדיין ראו עליה את ההתרגשות. "את חושבת שהן היו יותר קלות מכלות צעירות? אז את טועה", היא אמרה לי.

מתברר שהיו להן לא פחות דעות ורצונות מאלו שיש לכלות צעירות. גם לא עניין אותן שזו חתונה של 18 זוגות. כל אחת מהן הייתה ביום הזה כמו כלה יחידה. האחת לא רצתה זר, השנייה לא הסכימה לוותר על חלק מהשמלה שלה מפעם. וכולן התרגשו והיו בסוף הכי יפות שאפשר. תודה על כך צריך גם להגיד לתלמידי תיכון טכנולוגי נעמת חולון, שליוו את הפרויקט הנפלא הזה וצילמו את הזוגות. על התסרוקות והאיפור היו תלמידי מגמת עיצוב שיער של בית הספר.

× × ×

הכול התחיל כשמישהי שאלה אצלנו בקבוצת הווטסאפ איפה אפשר להשיג 20 שמלות כלה. כשהבנתי את הסיבה התגייסתי למשימה. (ותודה ל"רוח נשית", עמותה למען נפגעות אלימות שתרמה את השמלות.)

מתכוננות לחתונה. צילום: ליהיא לפיד

התכנון שיזמו במינהל הרווחה והשירותים החברתיים של עיריית חולון היה לארגן חתונה חגיגית ל־18 זוגות ניצולי שואה. הרעיון היה להעניק חוויה אמיתית של חתונה לזוגות שהחתונה שלהם הייתה חפוזה, לא חגיגית, ברוב המקרים ללא אף אחד ממשפחתם. אפילו יש ביניהם שני זוגות שלמעשה מעולם לא התחתנו בחתונה יהודית.

× × ×

מאחורי הקלעים הם היו נרגשים מאוד. הכלות מאופרות, החתנים חגיגיים, ונדמה שאת כולם עוטף שובל גדול של זיכרונות. יחד איתם בחדרים נמצאים ברוחם בני משפחה שלא שרדו, ובאולם בחוץ מחכים להם בני המשפחות החדשות שהם הקימו כאן, ילדים, נכדים ונינים.

× × ×

"נו", שואל את אחד הזוגות חייל צעיר מלהקת הרבנות הצבאית, שגויס לאירוע בעזרת רונית לב (מעמותת "מגשימים חלומות קטנים לאנשים גדולים"), "אתם בטוחים שזה זה?!". והחתן אומר: "ועוד איך שזה זה!".
ואני חושבת על הספקות של הצעירים. על הפחד מההפסד של משהו אחר, ורואה בעיניים שלהם את ההבנה של הדברים החשובים בחיים. של החיים עצמם.

החתונה השנייה של ניצולי השואה. צילום: ליהיא לפיד

הם אולי מתחתנים היום, או מחדשים נדרים היום, אבל למעשה הם מנצחים היום. הם עולים לבמה בגאווה של מי שניצחו. הם ניצחו את מי שרצו להרוג אותם. ניצחו את העלייה כשהם חסרי כול לארץ חדשה והשתתפו בהקמתה של המדינה הזאת לצד הצברים והעולים האחרים, השתתפו במלחמות נוספות, אבל מעל לכול — הם מנצחים כי הם הקימו משפחה.
לילי פוזנר, מנחת האירוע, מכריזה עם עלייתו של כל זוג לבמה על מספר הילדים, הנכדים והנינים שלו.

וזהו הגביע הכי גדול. הקמת המשפחה. הניצחון הגדול מכולם. ניצחון החיים.

× × ×

אני מתבוננת בחתן המסדר לכלתו את ההינומה ומושיט לה יד כשהיא קמה מכיסאה, ולכלה המרחיקה פירור סורר מעל חליפתו של בן זוגה. תנועות קטנות של תשומת לב, כאלו שכל אחד מהם עשה אותן אלפי פעמים.

× × ×

רחל ואליעזר (לולק) גרינפלד נשואים כבר 72 שנים. הם עונדים את המספר הזה כמו מדליה. בתם, חווה אפשטיין, מתרגשת כמו ילדה קטנה ומצלמת אותם מכל זווית. רחל לא שוכחת את הבטחתו של אליעזר כשהציע לה נישואין: "רחל, אל תדאגי אני לא אהיה לך רק כבעל, אהיה לך גם אבא וגם אימא וגם אח". והיא מודה שהוא אכן מקיים זאת עד עצם היום.

× × ×

לקראת החתונה ישבו מתנדבות מקסימות עם הזוגות ושאלו אותם מה סוד הזוגיות שלהם. סוד האהבה.
מרים ויעקב חיבל אמרו: "את כוס הדמעות שמלאה כבר במלחמה השארנו מאחור והחלפנו בראיית חצי הכוס המלאה ובהרמת כוס יין בשמחה".
רחל ויצחק בני אמרו: "ללמוד, לוותר ולסלוח. ולבלות יחד." "בשנים הראשונות", היא מספרת, "הייתי אני הוותרנית, והיום יצחק הוא הוותרן והרגיש".
ג'ני וברנרד אורסו אמרו: "לכעס ולאיבה אין כניסה לחדר השינה. הם נשארים מחוץ לדלת".
פנינה ויעקב ידובסקי אמרו: "אחד שומר על השני, ומוותרים אחד לשני, אך גם לא זזים האחד בלי השני".
רחל ואליעזר מוסיפים: "בלי סודות. עם כבוד מסירות ונאמנות. כניצולי שואה עבורנו המשפחה היא ערך עליון".

× × ×

מהומה גדולה על הבמה. החזן הצבאי הראשי מנעים זמירות. הרב הראשי של חולון מקדש, ראש עיריית חולון מוטי ששון מתרגש כמו אב המביא את ילדיו לחופה, ובתוך המהומה נדמה שכל זוג קצת מוקף בבועה של שקט, של אינטימיות.
הם מתבוננים זה בזה. אוחזים ידיים. תומכים. לא נפרדים.
כשפנינה ויעקב מדברים על אהבתם אפשר לראות את הניצוץ בעיניהם.

× × ×

הרבה פעמים חזרה המילה כבוד. והרבה פעמים המילה לוותר.
הרבה כבוד היה שם על הבמה. כבוד הדדי של זוגות שיודעים מהם החיים, מה חשוב בהם ומה ממש לא.
והם כבר יודעים על מה מותר לוותר ולמה כדאי לוותר למען מי שאוהבים.
אבל גם על מה אסור לוותר. על החיים. על המשפחה.
ומעל הכול על אהבה.

× × ×

על במה בחולון, בתוך מהומה גדולה, עם הרבה כלות בשמלות וחתנים נרגשים, שוב היה ברור כל כך
שהמתנה הכי גדולה של החיים היא האהבה.