עוד כשהייתי בתהליך הצ'ק אין היה נדמה לי שאני רואה אותה, ולא הייתי בטוחה. החלטתי לוותר על הדיוטי פרי והתיישבתי באחד מבתי הקפה הפזורים בנמל התעופה, מצוידת בקפה חזק ובמחשבות לקראת החזרה לישראל בתום חופשה קצרה בחו"ל.

פתאום הרגשתי עיניים ננעצות בי. שלחתי את המבט קדימה. עכשיו הייתי בטוחה שזאת היא, מהתור בצ'ק אין. שני שולחנות לפניי ישבה שרון (שם בדוי).

המחשה: shutterstock

"לא הייתי בטוחה שזאת את", אמרתי כשניגשתי אליה עם הקפה בידי. הנחתי אותו על השולחן וחיבקתי אותה. הרגשתי איך גופה מתקשה באחת.

"איך תזהי?" שאלה בקור, ולא יכולתי להתעלם מהמרירות השזורה במנגינת דיבורה.

"מה זאת אומרת? בוודאי שזיהיתי. מיד".

"נו באמת, בלי משחקים", השיבה בקול קשה. "אני לפחות 20 ק"ג יותר מאז, חרושת קמטים שמספרים את שעבר עליי, והעצב בטח ניכר בפניי. אז איך תזהי?"

למשפט הזה לא הייתי מוכנה. הרגשתי את הקפה נתקע בגרוני והנחתי את הכוס. חזרתי 25 שנים אחורה, לפגישה הראשונה של שרון ושלי, יומיים לאחר שנחתנו במדינה האירופית הקרה ההיא. 

ג' כבר יצא באותו יום לעבודתו, מבטיח לחזור כמה שיותר מהר (כלומר, שבוע או יותר), ואני נשארתי לבד עם הבנות במלון שבו שהינו עד שמצאנו דירה לעבור אליה, ואני מנסה להשתלט על החשש מהלא נודע, מעצב הפרידה מכל מה שנשאר מאחור בישראל. בעיקר ניסיתי אז לחנוק את הדמעות כדי לא להקשות עוד יותר על הבנות, שנראו גם כך מבולבלות.

ואז הייתה דפיקה על הדלת. ידעתי שלא כל אחד יכול לדעת שאנחנו שם. "מי זה?" שאלתי באנגלית.

"אני", השיבה בעברית, "אשתו של ב'. באתי להגיד שלום וברוכים הבאים".

נזכרתי שג' הודיע לי, רגע לפני שיצא לדרכו, שיש מצב שתגיע אשתו של ב' לבקר אותנו, על תקן סוג של משפחה מאמצת. "הם פה כבר שנתיים. היא תיקח אותך ותראה לך דברים שכדאי שתכירי בעיר. הילדים בגילים דומים. הכרתי אותה כבר, יהיה לך כיף איתה".

דרך עינית דלת המלון ראיתי אותה מחייכת ומחזיקה משהו בידה. פתחתי, בנותיי צמודות אליי, כל אחת אוחזת בבד מכנסיי בצד אחר. מולי עמדה בחורה יפה: שיער ארוך, עיניים בהירות טובות, גילה נראה דומה לשלי.

שני ילדיה הקטנים היו צמודים אליה. היא הושיטה תבנית מקושטת ובתוכה עוגה: "אני אפיתי. זאת העוגה המסורתית של המקום", היה המשפט הראשון שלה. "זה כדי שתהיה לכן נחיתה רכה ומתוקה".

הבטתי בה ואז הבכי פרץ, בכי של חשש גדול. שלושתם נכנסו, וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה של שתי נשים שותפות לסוד. רק לאחר תקופה, כשכבר היינו חברות נפש וחלקנו רגעי חיים בתור "נשים של", סיפרה לי שרון בחיוך שכששבה לביתה באותו היום של ההיכרות וב' שאל אותה איך הייתה הפגישה, השיבה לו שיעל, אשתו של ג', "דווקא נחמדה, אבל קצת בכיינית".

הפעם השנייה שבכיתי בנוכחותה הייתה כשנפרדנו, לאחר שנתיים צמודות, כשהם חזרו לישראל.

היו לנו, לשרון ולי, רגעים מכל הסוגים והמינים. שיתפנו אחת את השנייה ברגעים שמחים, בקשיים ובעצבנות. הקלנו אחת על השנייה בימים של בדידות וגעגועים, כשתי אימהות לילדים שגדלים בלי נוכחות של אב בבית. בסופי שבוע לא מעטים נהגנו לבלות יחד ארבעתנו: ב' ושרון, ג' ואני.

ואז החלו השמועות. יותר ויותר דיברו ב"מחוזותינו" שלב' יש אהבה גדולה, שהוא בוגד בשרון חופשי. ג' מילא פיו מים. סירב לענות על השאלות שלי בנושא, אמר שאני עוסקת בזוטות, אבל במקום העבודה שבו עבדתי אז, שבו עבדו כמה מ"כוחותינו", סיפרו שראו במקרה את ב' עם מישהי, ולא נראה שהסיטואציה הייתה קשורה לעבודה.

שרון לא הסכימה לשוחח על הנושא אז. אולי חיכתה שיעבור זעם, אולי קיבלה את הדין ושתקה, ואולי חשבה שאלה רק לשונות רעות. לא הייתה לי תשובה למה היא בחרה להתעלם מהשמועות, אבל כשנה לאחר שחזרו לישראל שרון וב' התגרשו. ב' עבר להתגורר עם ה"חדשה", ואחריה הייתה לו עוד "חדשה". שרון נשארה כאובה וכבויה, סירבה לכל קשר איתי.

באחת חזרתי למציאות, לאישה שישבה מולי עכשיו. העיניים הבהירות נשארו בהירות, אבל שידרו עצב שהיה לי קשה להכיל.

"מה שלום הילדים?" שאלתי.

"תראי", הקשיחה פתאום את קולה ואת מבטה. "אני לא רוצה לדבר איתך. לא ראינו אחת את השנייה למעלה מ־20 שנים. אין סיבה שננסה לגשר על הפערים מאז".

"זאת את שסירבת להיפגש", השבתי בחצי מגננה וחצי התקפה.

"נכון, כי את קשורה לעולם של אז, לעולם שנפגעתי ממנו. מבחינתי, תרצי או לא, היית חלק מאותה מערכת שגרמה לב' לעזוב אותי ואת הבית. שמעתי שגם אתם התגרשתם", המשיכה בלי לתת לי להשחיל מילה. "לא אכפת לי. מבחינתי, כל מי שהכרתי אז קשור לתקופה החשוכה הזאת בחיי שאני מעדיפה לשכוח, ואני יודעת שלא אצליח.

"גם את לא תצליחי לשכוח את התקופה ולהתגבר על הפצעים ששתינו נפצענו כ'נשים של'. אז קחי עכשיו את הקפה שלך, תחזרי לשולחן שלך, אין לי עוד מה לדבר איתך", סיכמה. היא שלפה ספר מתיקה, פתחה את העמוד שבו הייתה סימנייה והחלה לקרוא כשהיא מתעלמת ממני בהפגנתיות.

קמתי לאטי, השארתי את הקפה על השולחן ופסעתי אל שער הטיסה היוצאת. הרגשתי את הכובד בנשמתי.

באותו הערב, כבר בישראל, לא התאפקתי והתקשרתי לג'. לעתים רחוקות אנחנו עדיין משוחחים. "יודע את מי פגשתי היום במקרה?" שאלתי אותו. "לא תאמין את מי ומה היא אמרה לי", התחלתי במונולוג שידעתי שאין שום סיכוי שיהפוך במקרה זה לדיאלוג.