כחצי שנה לאחר שהתמקמנו במדינה האירופית ההיא יצא ג' לאחד מיעדיו, הרחק מהבית. "את זוכרת את כללי הביטחון, נכון?", שאל לפני שיצא לדרכו.

"לא. איזה כללים?", ניסיתי להתבדח.

"אני מכיר אותך בייב", חייך. "את יודעת שאסור לפתוח את הדלת לכל אחד, את מכירה את שאלות הווידוא. בסוף זה בשביל הביטחון שלך ושל הבנות", הסביר שוב את הידוע, נשק לי ופנה לדרכו. נעלתי את הדלת אחריו. כרגיל, תחושה קטנה של כובד השתלטה עליי. "שוב לבד ושוב הכללים", התחיל המונולוג הפנימי הקטן שלי עם עצמי. "איך פתאום כל האישיות שלי מתכנסת עכשיו לכללים של 'עשי ואל תעשי', בדגש על 'אל תעשי'".

המחשה: shutterstock

כמה דקות לאחר מכן נשמע צלצול פעמון דלת הכניסה. הצצתי בעינית. נדמה היה לי שאני רואה את ג'. "לא הגיוני", אמרתי לעצמי. "בעצם, אולי, ככל גבר, הוא שכח משהו".

"הו איז איט?", שאלתי באנגלית, בצליל רגוע ככל האפשר.

לא היה מענה.

"הו איז איט?", שאלתי בקול רם יותר והבטתי שוב בעינית. ראיתי במדויק את פניו של ג'. הסרתי את שרשרת הביטחון, פתחתי את החרך, השארתי את המנעול הראשי של הדלת סגור.

"מה שכחת?", שאלתי.

"האמת שכלום. רק רציתי לבדוק שאת זוכרת שאסור לפתוח לכל אחד ואת סדר הפעולות. דאגתי".

"אתה לא סומך עליי, הא?", שאלתי את ג' בחיוך. "הכול בסדר. סע וחזור בשלום", הפרחתי נשיקה ונעלתי בחזרה. "כמה קשה לאנשים מהסוג של ג' לסמוך על אחרים", חשבתי לעצמי, זה חזק מהם. פניתי להכין לעצמי קפה, לעוד כמה דקות של מחשבות עם עצמי לפני שאצא לעבודה.

ואז שוב צלצל הפעמון, ואחריו דפיקה בדלת.

"הפעם הגזים", אמרתי לעצמי. "עד כאן".

ניגשתי לדלת והפעם לא הבטתי בעינית. הסטתי את השרשרת, סובבתי את המפתח הראשי ופתחתי את הדלת. "מה עכשיו?", שאלתי בקול חסר סבלנות ונאלמתי דום באחת. מולי עמד זוג אנשים מבוגרים, מחייכים. הרגשתי את רגליי רועדות מעט. "אם עשו לי עכשיו תרגיל ביטחוני, נפלתי בגדול", אמרתי לעצמי.

"אנחנו השכנים מלמטה", אמרה האישה. "באנו להגיד שלום".

המחשבות החלו לטוס בשניות. האם אכן כן? האם אלה אכן שכנים שגרים בקומה שלמטה, שמעולם לא ראיתי ולא פגשתי, כחלק מהוראות הביטחון, או שאלה "מתחזים" שבאו לבדוק עד כמה אני מקיימת את ההוראות הביטחוניות?

ידעתי שלפני שנכנסנו לבניין הוא נבדק ביטחונית, כולל זהות השכנים, אבל לא ביקשתי לדעת את שמותיהם ולא ראיתי אותם. איש בביתו ובמבצרו חי. "אוף, איך לא שאלתי שוב מי זה? למה לא הבטתי בעינית?", ייסרתי את עצמי.

"מה שלומכם?", שאלתי באנגלית בהיסוס לאחר שיצאתי למסדרון, דואגת לסגור מאחוריי את הדלת ולהשאיר רק חרך כדי שאוכל להיכנס בחזרה.

הרגשתי נורא עם עצמי. הרי זה הכי לא החינוך המקובל. שתי אפשרויות היו: אם זה תרגיל - ממילא נכשלתי בו. אם זה לא תרגיל - הרי אלה אנשים מבוגרים, ואני לא מזמינה אותם פנימה.

"ראינו שעברתם לכאן, אבל לא יצא להיפגש עד היום. את יודעת שכולנו פה מקפידים על הפרטיות, אבל היום הגענו כי זה מקרה מיוחד", אמרה האישה כשבעלה מביט ומחייך.

"מה קרה?", שאלתי.

"זה בעלי היקר", חיבקה אותו. "מחר הוא ייכנס לבית החולים ולא ישוב עוד. באנו להיפרד, להגיד שלום. אני עוברים כך בין כל השכנים".

"מה? לא הבנתי", השבתי מהוססת, מעלה בדמיוני את האפשרות של מצלמות סתר.

"בעלי, יאן, חולה מאוד", המשיכה האישה בקול נעים. עיניה היו טובות ועצובות. "הרופאים הסבירו שאין עוד סיכוי להבריא אותו. נכנסנו לרשימה של המתות חסד, ומחר נלווה אותו כולנו, המשפחה, לבית החולים. נהיה איתו עד הרגע האחרון, וכך הוא ימות בשלווה. ורצינו להגיד לך שלום".

"כן, נעים מאוד", אמר יאן. "חבל שרק עכשיו אנחנו נפגשים, אבל אני הולך לשם שלם עם עצמי. היו לי חיים טובים. אז שלום". הוא הושיט לי את ידו, לחצתי אותה, הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני.

"להתראות", אמרה האישה והושיטה גם היא את ידה. "אני מזמינה אותך לסעודה שלאחר המוות. כל השכנים יגיעו. בכלל, אני פה אם את צריכה משהו. את יודעת, נראה לי שאת לבד. גם אני אשאר כך".

הם חייכו וירדו במדרגות אל ביתם. נשארתי מחוץ לדירה, לא הצלחתי לזוז ממקומי. הבכי שטף אותי. היה לי ברור שאני לא מודיעה על הביקור הזה כדי שלא יתחילו לבדוק את האנשים. האמנתי להם.

יומיים לאחר מכן שוב נשמע צלצול פעמון דלת הכניסה. הצצתי בעינית, ראיתי את השכנה.

"הו איז איט?", שאלתי, מקיימת את ההוראה הביטחונית כלשונה, למרות שהייתי בטוחה בזהותה.

"איטס אנה, יור נייבר", השיב הקול מעבר לדלת.

פתחתי את הדלת. היא הביטה בי בחיוך וחיבקה אותי. "זהו, הוא כבר בעולם של טוב", אמרה. "תבואי מחר לסעודה?".

"אוי, אנה, אני מצטערת. הייתי מאוד רוצה להגיע, אבל אני חייבת להיות בעבודה", מצאתי את התירוץ הכי טוב שיכול להיות, כשאני כובשת את הדמעות ואת ההרגשה הקשה שלי. "אני משתתפת בצערך", הוספתי כשהמשיכה במעלה המדרגות לקומה שמעל.

שמעתי את הקולות למחרת. ראיתי את האנשים שהגיעו לנחם ולסעוד כמנהג הנוצרים. חשבתי על הרכות וההשלמה שבה פנה יאן לעבור מהעולם הזה.

במשך השנים הנוספות שבהן עוד התגוררנו שם פגשתי את אנה פעמים אחדות. תמיד חייכה אליי. מעולם לא נכנסתי לדירתה, מעולם היא לא נכנסה לדירתנו.

את עיניו וחיוכו של יאן ביומו האחרון לעולם לא אשכח. הביטוי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז י') נשאר באותן שנים בגדר ביטוי בלבד עבורי.

בסופו של דבר קיבלתי את הדין שלפיו הביטחון האישי שלנו קודם לכול בצער, אך בהכנעה ובהבנה מלאה.