באחד מסופי השבוע האחרונים התעורר בי הרצון לצפות שוב בסדרה התיעודית "המוסד: סיפור כיסוי", שהופקה עבור ערוץ 8 ומאפשרת הצצה משהו אל מאחורי הקלעים של מבצעים שונים של המוסד.

באחד הפרקים מרואיין בכיר לשעבר שמספר על בוקר אחד שבו ישב לקפה עם רעייתו, ובתוך כך עבר על כותרות העיתונים. ביבושת הוא מתאר איך ראה באחד העמודים ידיעה על רציחתו של מי שהוא עצמו גייס כסוכן לארגון בעבר. המראיין מנסה לעמוד על טיבו של הרגע הזה בחיי אותו בכיר. "הבטתי בכותרת. קראתי את הידיעה, הפכתי את הדף והמשכתי לקרוא", הייתה התשובה, ושריר לא זז בפרצופו. 

המחשה: shutterstock

"האם שיתפת את אשתך במקרה?", נשאל.

"לא", ענה הבכיר, וגם תשובה זאת ניתנה בשוויון נפש תוך שהוא ממשיך לשמור על פני פוקר.

האם האמנתי שאותו בכיר הוא חסר רגשות? ממש לא. אין לי ספק שיש לו רגשות, אלא שבמצבים מסוימים הוא מחויב לשים את עצמו "על אוטומט", ולעולם לא יסגיר מבטו את שהרגיש בתוכו.

עם יד על הלב: פעמים רבות במהלך חיי המשותפים עם ג' רציתי לדעת מעבר למה שיודעים האחרים. להיות קצת "מורמת מעם", מאלה שחייהם מתנהלים מחוץ לארגון. חשבתי שאולי כ"אשתו של" שמורה לי הזכות לדעת קצת יותר, לספק את הסקרנות, ולא פחות מכך – להרגיש שותפת סוד.

לא, לא ידעתי ולא שותפתי מעבר לכל אחד אחר, ולמען האמת, גם לא התעקשתי לרדת לפרטי פרטיה של עבודתו של ג' למרות שרציתי. אלה כללים לא כתובים ומוסכמים מראש: יש דברים שלא שואלים למרות הסקרנות, בעיקר כי ידוע ונהיר שלעולם לא מקבלים עליהם תשובות. גם אני, כ"אשתו של", ניזונותי מהשערות, מחשבות וסיפורים שהיו צצים לפעמים על מבצעים כאלה ואחרים, אבל נשארתי עם שאלות פתוחות בצד הרבה דאגה בכל פעם שג' היה יוצא לדרכו ועד שהיה שב הביתה.

חייתי בשלום עם אותו "פוקר פייס", אחד המאפיינים השכיחים וההכרחיים של אותם אלה שהצלחת עבודתם נמצאת בשמירה מוחלטת של הסוד ועם ההכרח שלהם לחלק את זהותם לשניים: זה שבעבודה וזה שבבית. לכאורה, ואולי רק לכאורה, אין קשר בין שני צדדים אלה של אותו אדם.

נזכרתי באחת משיחותיי עם אחת מחברותיי באותה תקופה, גם היא הייתה "אשתו של". במרכז השיחה עמדה "סינדי", אותה שריל בנטוב, סוכנת המוסד לשעבר שסייעה בלכידתו של מרדכי ואנונו, שהעביר ב־1986 לעיתונאים מה"סאנדיי טיימס" בלונדון צילומים מהכור הגרעיני בדימונה.

להזכיר: "סינדי" יצרה את הקשר עם ואנונו כשנה לאחר נישואיה, בזמן שהיא ובעלה התגוררו בישראל. ברור ש"בעלה של, ידע שנסיעתה של אשתו היא במסגרת עבודתה, אבל האם ידע בדיוק לאן ולשם מה נסעה? סביר שלא.

"תגידי, מה את חושבת שהיינו עושות לו עמדנו במקומו של בעלה של סינדי, שבדיעבד ידע מה עשתה אשתו ועם מי?", שאלה חברתי באותה שיחה.

"האמת, לא יודעת", השבתי לה לאחר הרהור קל. "אני מניחה שהייתי לוקחת את כל האוויר שבריאותיי ומנסה לשמור על פוקר פייס. לא בטוח שהייתי מצליחה".

"את זוכרת את הסיפור שקרה לאשתו של ו.?", שאלה חברתי.

נזכרתי לפתע בסיפור, שהילך בין ה"נשים של" לאורך שנים, שהחל עם כניסתה במקרה של רינה למסעדה בעיר מרוחקת מעיר מגוריה, ושם ראתה במקרה את ו. סועד באינטימיות עם בחורה לא מוכרת, לא עם אשתו, שאותה כולם הכירו.

ו. ראה את רינה, היא ראתה אותו, אבל כמו בתרגולת מושלמת, אף אחד מהם לא נתן ולו סימן קטן שהם מכירים. רינה היתה בטוחה שזה חלק מעבודתו. רק לימים הסתבר שהסעודה האינטימית הזו לא היתה חלק מעבודה, אלא מפרשיית אהבים שלו, שהובילה לגירושיהם.

"את יודעת", עניתי לה, "לא פעם שאלתי את עצמי מה אעשה אם במקרה אגיע לאיזה מקום ואראה פתאם את ג' בסיטואציה שלא תהיה נוחה לי".

עד היום השאלה מה הייתי עושה לו ראיתי את ג' במצב לא נוח – גם לו וגם לי – מנקרת במוחי ללא תשובה. כשם שאין לי ספק מה סינדי הייתה עושה לו במקרה הייתה נתקלת בבעלה בזמן פעילותה המבצעית עם מרדכי ואנונו, אין לי ספק שכל אחד מעובדי הארגון, כולל ג', היה שומר על פני הפוקר במקרים דומים. לעומת זאת, עד כמה אני הייתי מסוגלת "לשחק אותה", ואם גם אני הייתי "עומדת במבחן?", אין לי תשובה. "טנקס גוד שלא נאלצתי לעמוד בניסיון הזה", אני מסכמת עם עצמי בכל פעם מחדש.

עם זאת כל המחשבות והתהיות האלה הביאו אותי במשך השנים לתרגל "פוקר פייס". נהגתי לעשות עם עצמי ועם חברותיי תרגילים בנושא, חלקם בהיתול, חלקם ברצינות. היכולת הזאת מסייעת לי גם היום בסיטואציות שונות שבהן לא יזוז שריר בפרצופי כשמקשים עליי בדבר כזה או אחר וכשלא נוח לי להתייחס לדבר מסוים. הרווחתי.