טרפת הבלאק פריידי החזירה אותי לפרק סודי בחיי: ל"רומן" שלי עם הארי.

זה קרה לפני יותר מ־20 שנים, בשנה הראשונה לשהותנו במדינה האירופית, כשהמושג "סייל" הילך עליי קסם. על קיומו של "סייל אמצע החורף" נודע לי בעזרת שלטים מאירי עיניים במדרחוב המרכזי בעיר שבו היו פזורים בתי כלבו ענקיים וחנויות מפתות.

המחשה: shutterstock

החלטתי לנצל את הסייל להשלמת פריטים הכרחיים ועל הדרך לפנק את עצמי ביום חופשה. "תהיי שם הכי מוקדם שתוכלי", יעצו והזהירו החברות המנוסות. "וקחי כמה שעות טובות, תידרשי שם לסבלנות". רשימת האזהרות של חברותיי הייתה במקומה, אלא שסעיף אחד לא היה בה ולא נלקח בחשבונן או בחשבוני: רומן שנולד והסתיים באותו היום.

הגעתי לכלבו מוקדם בבוקר עם יעדים ברורים: מתחילה ברכישת סיר טיגון חשמלי מיוחד, שלא היה קיים אז בישראל, וממשיכה לבגדים. זמני היה בידי: ג' היה באחד ממסעותיו, הבנות היו במערכת החינוך.

נכנסתי היישר למחלקת החשמל והבחנתי בשורה ארוכה של אנשים. לאחר כמה דקות התבררה הסיבה: אותו אדם שהסביר לכל רוכש בסבלנות על המוצר שביקש לבדוק הוא גם זה שהוביל למדפים וגם זה שגבה את התשלום.

עשרות האנשים עמדו בסבלנות וחיכו לתורם בלי מילת תרעומת אחת. לו היו אז רשתות חברתיות, הייתי מצלמת את ה"מחזה", אבל כל שנשאר לי אז לעשות הוא להתקדם לאט ולהגיד בכל פעם לעצמי שאני לא מאמינה שאני עדיין פה.

פתאום הבחנתי בבחור גבוה ושרירי, שעמד שניים או שלושה אנשים לפניי, שיצא מהשורה. הדחף הראשוני היה לדחוף קלות את זה שלפניי כדי שיתקדם ואני אחריו, וכך "נצמצם רווחים", אבל אף אחד לא זז, הרווח לא הצטמצם, והממליץ־מוכר־קופאי המשיך במלאכתו האטית. האם רק מפלס העצבים שלי עולה על גדותיו? שאלתי את עצמי.

והנה, לאחר כמה דקות חזר הבחור הגבוה והשרירי מצויד בשקית סוכריות. הוא פתח את השקית והחל לחלק את הסוכריות לעומדים בתור. כשהגיש לי את הסוכרייה פגשו עיניו את עיניי. הוא חייך. אני לא. "מה אתה מחלק סוכריות ומחייך כשיש תור כזה?", סיננתי באנגלית.

"יעזור אם תתרגזי?", שאל וחייך. "קחי, הסוכריות טעימות".

"תודה", השבתי בנימוס מאופק ולקחתי.

כשסיים לחלק את הסוכריות חזר הבחור למקומו וחיכה לתורו. לאחר יותר משעה הגיע סוף־סוף גם תורי. באדיבות ובסבלנות סיפק המוכר פרטים על סוגי הסירים, ולאחר שבחרתי ושילמתי יצאתי מהתור באנחת רווחה. "זקוקה לקפה חם ולעוד סוכרייה?", נשמע פתאום קול לידי.

הסטתי את המבט וראיתי את הבחור הגבוה והשרירי, להלן מחלק הסוכריות. לרגע שתקתי, לא הייתי בטוחה שהשאלה מופנית אליי, שהרי באנגלית לא מבחינים בין לשון זכר ונקבה.

"אתה מדבר איתי? בכלל, למה אתה עוד פה?", לא התאפקתי ושאלתי.

"חיכיתי לך", השיב בפשטות ושוב הצמית אותי במבטו. "שמי הארי", הושיט אליי את ידו.

"סיביל", לחצתי את ידו בחזרה, ועד לרגע זה לא ברור לי למה דווקא השם הזה יצא מפי, אבל כנראה נשמעתי אמינה ("עכשיו", שיננתי לעצמי, "תהיי כמו אנשי המוסד. תשמרי על הזהות שאימצת לעצמך").

להגיד שקוראים לי סיביל היה רק השקר הראשון שלי באותה פגישה קצרה, ולא ברור בדיוק למה ואיך העזתי להסכים לה. אולי באמת הייתי זקוקה לקפה, ואולי כי למען האמת הבחור פשוט משך את תשומת לבי. את השעה שלאחר מכן העברנו בישיבה נינוחה על קפה וכריך וויתרתי בלב שלם על מדידת בגדים. "אז מה, סיביל, מה את עושה פה?".

"לומדת מוזיקה", להלן השקר השני שנאמר בלי הינד עפעף.

"הא, את מוזיקאית?", התעניין.

"אני מנגנת", השבתי בקצרה. בזה לא שיקרתי.

"נשואה?".

"לא", להלן שקר שלישי, "אבל יש לי ילדים", מיהרתי להוסיף באותה נשימה.

רק זה חסר לי, גיחכתי אז לעצמי, לספר לו שאני נשואה והוא עוד ישאל מה עושה בעלי... בכלל, אני זוכרת שחלפה בי לרגע המחשבה מה את עושה פה? קומי ולכי מיד. השתגעת? ואם מישהו בעצם בודק אותך? אבל הבחור היה מרתק מכדי שאתן לחשש להשתלט על הרגע.

"ומאיפה את?", המשיך בחקירה ידידותית.

"מאחת ממדינות אסיה", חייכתי אליו והבטתי סביב כדי לראות שלא נמצא במקרה מישהו בסביבה שיזהה אותי. ואז העברתי את שרביט השאלות אליי.

לפעמים, כמו אז, הזמן רץ מהר מדי. "אני חייבת לאסוף את הילדים שלי מהגן", הסברתי כשקמתי ללכת בפתאומיות.

"אפשר את מספר הטלפון?", שאל.

"עדיף שתיתן את שלך", השבתי.

הוא הביט בעיניי, לקח מפית עם סמל בית הקפה ורשם עליה מספר. "תתקשרי?".

"בוודאי", הבטחתי. ונדמה שגם הוא ידע שזה לא יקרה.

קיפלתי את המפית, הכנסתי אותה לתיק, נשקתי על לחיו והלכתי, מרגישה את עיניו נעוצות בגבי בצאתי. כשהתרחקתי מספיק פתחתי את התיק, הוצאתי את המפית, הבטתי בה רק לרגע, ומיד קרעתי אותה והשלכתי לאחד הפחים. שלא אצטרך לעמוד בפיתוי, אמרתי לעצמי, אם כי דווקא יכול היה להיות מחזר נחמד. הייתי מפיגה בעזרתו קצת את הבדידות והקור כשאני בלי ג'.

תתביישי בכלל על המחשבה, הסיט מיד קול ההיגיון את קול הילדה הרעה.

בסייל הבא מצאתי את עצמי עומדת בדיוק באותה שעה במחלקת החשמל באותו כלבו, מחכה בסתר לבי לפגוש את הארי, את עיניו, את חיוכו ואת הסוכריות. הוא לא היה שם.

החיים הם לא סרט, אני זוכרת ששיננתי לעצמי. את הארי לא פגשתי שוב לעולם.