בשבוע שעבר מימשתי את זכות הבחירה שלי. בדרך לקלפי חשבתי על כל מערכות הבחירות הקודמות שבהן שהיתי כאן, בישראל, למעט אחת: הבחירות לכנסת ה־14, במאי 1996.

זו הייתה אחת המערכות הסוערות בתולדות המדינה ומאלו ששינו את פניה. בתקופה הזאת שהיתי בחו"ל כאשתו של ג', שכידוע, היה אחד משליחי המדינה בעבודתו הביטחונית.

המחשה: shutterstock

לא קל לשהות בחו"ל כשבארץ מתקיימים אירועים מכוננים, והיו רבים כאלה בישראל באותה שנה. הם כללו גל פיגועי טרור קשים וגם את אותה תהלוכה איומה, שבמהלכה השמיעו המפגינים את הקריאות "מוות לרבין".

השיא היה כמובן ב־4 בנובמבר 1995, כשישבנו במטבח הקטן שלנו ושמענו ברדיו את קולו הרועד של איתן הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין". את הבכי שלי אי אפשר היה לעצור.

כל שיכולתי לעשות באותה תקופה כדי להתחבר למציאות בארץ היה להיצמד לתחנות טלוויזיה זרות, לעיין בעיתונים אמריקאיים יומיים ולדלות פרטים בשיחות הטלפון המעטות שיכולתי לנהל עם הוריי, עם הוריו של ג' ועם חברותיי.

בכל אירוע הזכרתי לעצמי שאנחנו שם, במדינה הרחוקה והקרה, לטובת עבודתו של ג'. למרות הקושי שיש בחיים בבועה סגורה ובבדידות, ידעתי שאני שותפה לחייו של מי שתורם למדינה בדרך הכי לא פופוליסטית שיש והייתי גאה בו על כך. בתוכי שיננתי לעצמי בלי הרף שג' גם מקריב את משפחתו ואת הזוגיות שלנו על מזבח מה שמכנים "ציונות בלי מירכאות".

אם מוסיפים לזה את הגנים הפולנים מבינים ש"כביסה מלוכלכת מכבסים רק בבית". בחוץ ג' נשאר לעולם ה"ביג ביג הירו" שלי.

כחודש לפני הבחירות לכנסת ה־14 התקשרה רונית, אחת מחברותיי הטובות אז, והודיעה שהיא ובעלה, אבנר, מגיעים לסופ"ש קצר וביקשה שניפגש. "אני כל כך מתגעגעת אלייך", אמרה בטלפון.

"מחכה לכם", השבתי. "ברור שניפגש. אל תשכחי לקנות לי איזה ספר טוב וחוברות תשבצים בעברית". כבדרך אגב הוספתי שלא יוכלו ללון אצלנו "כי אנחנו בדיוק משפצים".

התרגשתי לקראת הפגישה כי חברים אמיתיים, בסוף, זה לא משהו תלוי מקום אלא תלוי נשמה. מה גם שהחברות של רונית ושלי, שהחלה בזמן השירות הצבאי שלנו, הוכיחה את עצמה לאורך השנים. לא ידעתי שהביקור הזה יסתום את הגולל על החברות שלנו, ושהפגישה תותיר בי כעס גדול עליה ללא מחילה.

הייתה שבת קרירה ושקטה כשהתיישבנו ארבעתנו באחד מבתי הקפה הציוריים שבמדרחוב. לאחר החיבוקים והדמעות ניסינו להדביק פערים. הכלל הברור והלא כתוב שלי בכל מפגש כזה היה: אף מילה על עבודתו של ג' כמובן. אם שואלים: זו עבודה פקידותית אפורה, ומעבירה נושא כמה שיותר מהר.

"עוד חודש הבחירות, הא?", שאלתי. "פעם ראשונה שצריך להצביע בשני פתקים. קשה לי להחליט אם זה מקל או מסבך", שיתפתי אותם בהרגשה.

"גם אתם מצביעים למרות שאתם פה?", שאלה רונית.

"בוודאי", השבתי, עדיין לא מבינה לאן היא חותרת. "אנחנו אזרחים ישראליים לכל דבר. לפי החוק, עובדי מדינה שנמצאים בחו"ל עקב עבודתם רשאים להצביע לכנסת. אז נצביע ונשפיע", חייכתי.

"ממש מפליא אותי", הפך באחת צליל קולה לחד וקר. "אתם לא חלק מהמדינה עכשיו. לא הייתם בארץ כשהתרחשו פיגועים, כשהיו הפגנות, כשרצחו את רבין. יודעת מה? אני לא יודעת מה בדיוק ג' עושה פה, ומה את, אבל מבחינתנו אין ממש הבדל ביניכם לבין יורדים".

עד היום, ממרחק של 23 שנים, אני זוכרת את השקט שהשתרר סביב השולחן. הבטתי על ג' וראיתי את שרירי פניו נמתחים. הוא שתק. "כדאי שתקחי מיד את דבריך בחזרה", השבתי. הרגשתי איך הכעס משתלט עליי. "אם את לא מבינה את ההבדל בינינו לבין יורדים זו בעיה שלך, בעצם שלכם".

באותם רגעים רציתי לשאול אותה איך זה מרגיש לה לישון בכל לילה ליד בעלה בזמן שאני מתהפכת במיטה מדאגה ובדידות, כשג' נמצא הרחק ואין לי מושג מה איתו.

רציתי לשאול איך זה להתפנק עם כוס קפה במיטה שמגיש לה בעלה או שהוא מכין את ארוחת הערב בזמן שאני במרוץ נגד השעון בכל יום מחדש. לבד! ואיך זה להעביר סופי שבוע עם משפחה וחברים כשאפשר לדבר על ה־כ־ו־ ל! רציתי לצעוק, אולי תביני שעבודתו של ג' פה, בסופו של דבר, מגנה גם עלייך שם, אז למי באמת מגיע להצביע, אבל ידעתי שעליי לשתוק.

מתוך אותה שתיקה ג' ואני קמנו, השארנו שטר כסף לכיסוי ההזמנה שלנו ופנינו לצאת מבית הקפה.

"חכו, אני מתנצל בשמה", רץ אחרינו אבנר. "אני לא מבין אותה. אני לא חושב שהיא התכוונה למה שהיא אמרה, פשוט קשה לה לרדת מהעץ עכשיו. תחזרו ונשכח מהאירוע הזה".

"כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה", השבתי ויצאנו מכונסים בעצמנו. "אני איתם סיימתי", הודעתי לג' כשנכנסנו הביתה וחיבקתי אותו בחוזקה. זה היה רגע שבו, למרות כל הקושי שב"אשתו של", התחברתי לנשמתו. לא יכולתי לשאת את הפגיעה בו ובי - כשותפה לחייו.

רונית התקשרה למחרת, אבל אני לא עניתי. את פתקי הבחירות שלנו שלשלנו לתיבות הסגורות שהוצבו בשגרירות. לאחר שנודעו תוצאות הבחירות שוב לא עניתי לה כשהתקשרה. גם לא בפעם שאחריה.

שנה לאחר שחזרנו לארץ נדמה היה לי שאני רואה אותה. עברתי מיד למדרכה שממול. עשור אחרי, קצת לפני בחירות 2006, סיפרה לי חברה שרונית ואבנר עזבו את הארץ לארצות הברית.

"הם לא יוכלו לבחור, וטוב שכך", התייחסתי ביבושת. ולא פירשתי.