הרגעים האלה כנראה לא הונצחו. לא הנשים המנצחות תיעדו אותם וגם לא הגבר שהבין כי הפסיד. או אולי נכון יותר יהיה לומר – איבד. גם אני, שעמדתי חצי מטר מההתרחשות, לא צילמתי את הפנים שלו, הנדהמות מעוצמת ההתנגדות של הנשים, חלקן צעירות ממנו בהרבה שנים, שלא נתנו לו להמשיך להתנהג אליהן בגסות ובאלימות.

לא צילמתי את הסדקים שהופיעו במסכה של הגבר השולט, שהוא רגיל כל כך ללבוש. וחבל שלא צילמתי. כי אם הייתי מצלמת אולי לא צריך היה לכתוב בכל כך הרבה מילים מה שתמונה אחת היתה מספרת.

"כל מי שלא שתקה עזרה להגביר את התודעה שאסור להמשיך לדכא נשים" | צילום: פרטי

× × ×

בשבוע שעבר נפתח אירוע בפייסבוק, 'האנס הוא אתה' קראו לו. הנשים בישראל הוזמנו לצלם את הגרסה שלהן למחאת הנשים שהחלה בצ'ילה על ידי הקולקטיב LAS TESIS, ומאז סחפה אחריה אלפי נשים בכל העולם, שיוצאות נגד תרבות האונס שמקבלת לעיתים חסות מהמדינה וכל זרועותיה.

"האנס הוא אתה", צועקות נשים בכל העולם ומכוונות את תשומת הלב ואת האצבעות המאשימות כלפי המשטרה, הממשלות ובתי המשפט שלא מגינים מספיק על נשים, וגם כלפי אלה ששותקים, אלה שבשתיקתם מאפשרים לתרבות האונס לשגשג, לצמוח ולהתפשט.

התרגום של הקריאה הספרדית המקורית מצ'ילה לא תמיד מסתדר ויושב בול על העברית, אבל הלהט של עשרות הנשים שהגיעו מכל הארץ אל הרחבה שבין בית המשפט למוזיאון תל אביב לאומנות מחפה על הסרבול. המסרים עוברים בכל שפה, גם בעברית לא מושלמת. וזה חזק: "...אני לא אשמה, לא מה לבשתי, איפה זה קרה!"

ואז זה הגיע. הנשים עשו חזרה על המילים והתנועות כשאחד הגברים שצילמו את האירוע התקרב אל העומדות בשורה הראשונה. התקרב מאוד, פלש אל המרחב שלהן וקירב מאוד את המצלמה שלו אל פניהן ואל גופן.

מילימטרים בודדים הפרידו בינו ובין הנשים שצילם. כמה מהן מחו. בהתחלה ממש בשקט ובנימוס, אבל כשהוא לא התייחס ובחר להמשיך להתקרב ולצלם ממש לתוך הגוף שלהן הנשים שמו גבול ברור. "עד כאן. אתה לא יכול לצלם אותנו ככה".

התגובה שלו היתה להמשיך בהתנהגות אלימה. לאחת הצעירות הוא קרא מטומטמת. לאחרת מבוגרת יותר - פוסטמה. "אל תלמדו אותי איך להתנהג במרחב הציבורי", הוא אמר בבוטות, מבהיר לגמרי מי לדעתו שולט במרחב הציבורי הזה, מי בעל הבית ומי קובע את החוקים. והמשיך לצלם. אז הן לא ויתרו.

העומדות בשורות השנייה והשלישית הצטרפו לנשים בשורה הראשונה ונעמדו לידן. חומה בצורה. "לך מכאן", הן צעקו. "אל תצלם". "אתה לא רצוי פה". "אין לך זכות לצלם", הן חזרו ואמרו לו יחד. בסולידריות. בעוצמה. והוא המשיך לקלל ולדבר בתוקפנות, אבל כבר זז אחורה. נסוג. נראה נדהם. בכל פעם שהרים את המצלמה וניסה לצלם, נשים שלא השתתפו במחאה ועמדו לידו הבהירו לו בדיוק מה הן חושבות על ההתנהגות האלימה שלו וטענו מולו שהוא לא ראוי לצלם את המחאה הזו. בייחוד לא את המחאה הזו. כי הוא לא מכבד נשים. בנסיונו לקבל חיזוקים ורוח גבית נעמד הגבר המצלם ליד שניים-שלושה צלמי תקשורת שהגיעו למקום כחלק מתפקידם. "תשמע", אמר לו אחד מהם, "אנחנו כולנו עומדים בשורה אחת ומצלמים את המחאה. כשאתה מתקרב אל הנשים יוצא שאתה מסתיר לנו".

לתדהמתי הצלם התוקף התיישר מיד. "סליחה אחי", אמר וטפח קלות על כתפו של צלם התקשורת. "אני לא רוצה להסתיר לכם". מהנשים המוחות שבהן פגע הוא לא חשב לבקש סליחה, לא עלה בכלל בדעתו לעשות את זה. עוד כמה דקות חלפו והצלם הזה הפנים שהוא לא רצוי והתקפל. ברח.

כמה שעות אחרי כן וסרטון המחאה הישראלי הצטרף לסרטוני המחאה של הנשים מצ'ילה, ספרד, אנגליה, שווייץ, גרמניה, לבנון, ארצות הברית ועוד. 

× × ×

לאקט המחאה הזה נרשמו כמעט 150 נשים. בסוף הגיעו רק 40, יותר מאשר בלונדון אבל הרבה הרבה פחות מאשר בברצלונה. "אקטיביזם לא מתאים לכולם, בטח לא בשישי בצהריים", אומרת מישהי. הנשים, רובן צעירות בנות 30-20, אבל יש גם מבוגרות בהרבה, ואפילו אמא אחת שהביאה את התינוקת שלה ("צריך לחנך לשוויון מגיל צעיר", היא צוחקת).

ס', פעילה למען מבקשי מקלט שהגיעה כי היא מכירה מקרוב ועל בשרה את נסיונות הדיכוי וההשתקה האלימים, ציירה איקס אדום וגדול על הפה שלה. נ' 'מחתימה' סימני כף יד צבועה באדום על הלחיים של כמה משתתפות.

דיאנה בארון | צילום פרטי

מ' הגיעה עם בעלה. הוא מצלם, היא תערוך את החומרים ותהיה חתומה על הסרטון שיעלה לרשת. מ' עושה את זה בהתנדבות. צ' התנדבה לקנות בנדנות כדי לכסות את העיניים של המשתתפות, כמו שעשו בצ'ילה. צעירה אחרת התנדבה לצלם דפים עם המילים בעברית ובספרדית לטובת שתי הגרסאות שיצולמו כאן.

כי אקטיביזם הוא קודם כל התנדבות ומוכנות לשלם מחירים. כל מיני מחירים.

× × ×

יום אחרי והקול של דיאנה בארון עדיין לא חזר לעצמו. הגרון שלה עדיין ניחר וכואב אחרי שהובילה את קריאות המחאה. "אני בהיי", מודה עורכת הדין בת השלושים, שעומדת מאחורי התכנון וההפקה של אירוע המחאה הישראלי 'האנס הוא אתה'.

בארון נולדה בגיאורגיה. כשהיתה בת שנה עלתה המשפחה לישראל. עד לפני שש שנים התגוררה בירושלים. עכשיו היא בתל אביב.

איך הגעת לעמוד בראש המחאה הזו?

"כשלמדתי לתואר שני בלונדון למדו איתי סטודנטיות מצ'ילה, שנשארו חברות עד היום. כשהחל גל המחאה הפמיניסטי המדהים בדרום אמריקה בכלל ובצ'ילה בפרט הן סיפרו לי עליו. אני יודעת ומבינה ספרדית אז גם הצלחתי להתחבר לתכנים. המצב בצ'ילה נוראי, אבל גם בישראל נשים עוברות דיכוי. כל הנשים ומכל האוכלוסיות.

"לשמחתי פורום 'גם אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור' נרתמו לעזור לי. אף פעם לא ארגנתי משהו כזה בעבר אבל נכנסתי לזה ממש. אני מאוד גאה בכל מי שהגיעה, בכל מי שלא שתקה, בכל מי שעזרה להגביר את התודעה שאסור להמשיך לדכא נשים".